Toward the Terra review
ז’אנר: דרמה, מדע-בדיוני
שנה: 2007
מספר פרקים: 24
סטודיו: Aniplex
במאי: אוסאמו יאמאזאקי
הטוב: סיפור מצוין, נוגעת ללב, עיצוב הדמויות והרקע.
הרע: ההומור נדיר מאוד, השימוש בתלת-מימד לא משהו.
הרחק מפה, אי שם בשנת 1977, מנגקה ששמה קייקו טקמיה החלה לפרסם סדרת מנגה בשם Terra e.. (לקראתאל הטרה), אשר שמה ללעג את חזונו הכאילו מקורי של ג’ורג לוקאס, מלחמת הכוכבים, אשר שוחרר לאקרנים ברחבי העולם רק כשנתיים לאחר מכן. בעוד לוקאס גרף תהילת עולם שאין שניה לה בקרב חובבי המדע הבדיוני, המנגה של קייקו נשארה אלמונית במערב, אע"פ שבתקופתה זכתה לשבחים, דוגמת פרס הסאיון היפני היוקרתי למדע בדיוני. בשנת 1980 שוחרר ביפן סרט אנימה המבוסס על המנגה, אולם בהיעדר התקציבים העצומים וההייפ שניתנו בתקופה רק לסרטים מסדרת Gundam ודומיהם, ואורכו הקצר, קשה לומר שהסרט הצליח להכיל את המנגה, שפורסמה משך 4 שנים ארוכות. השנה, הרים סטודיו Aniplex (שהפיק המון אנימות אהובות מהשנים האחרונות) את הכפפה, והביא לנו את העיבוד הראוי למנגה הזו, עם 24 פרקים, תקציב, ובימוי מכובד.
הסדרה Toward the Terra סובבת סביב קונפליקט אדיר מימדים, אך מתחילה בחייו של ג’ומי מרקוס שין, ילד שגדל במושבת חינוך אנושית. במציאות אותה מכיר ג’ומי, כדור הארץ (Terra) הוחרב אקולוגית ע"י בני האדם, ואלה בינתיים נדדו לחלל והקימו חברה המונחית ע"י מן ממשלת על, שמעליה "רצונה של האמא הגדולה". נשמע קונספירטיבי? רק התחלנו. ג’ומי נאלץ לגלות בעל כורחו שהוא שונה מבני אדם אחרים. ג’ומי נולד עם פוטנציאל גנטי המאפשר לו לתקשר באמצעות טלפתיה, ולעשות כל מני דברים מגניבים עם אנרגיה, כולל לעוף ולפוצץ מה שבא לו, וגם לקרוא מחשבות על הדרך. ללא ידיעתו של ג’ומי, קיים עם שלם שנולד עם יכולות דומות, המכונה Mu, אשר נאלץ להתקיים בהיחבא מבני האדם האחרים, שכן הממשלה המרושעת שואפת לחסל את "הגורם המסוכן והמידבק שרוצה לחסל את האנושות". בעולם עוין זה, ילדים כבר לא נולדים בצורה טבעית, אלא במעבדה, ומגודלים בידי הורים מאמצים במושבת החינוך שלהם ללא ידיעתם, ולא ע"י הוריהם הביולוגיים. עם הגיעם לנערות, נדרשים ילדים לעבור "בדיקת בגרות" אשר מסננת את ה-"לא מתאימים" (בעלי פוטנציאל Mu ואחרים), מחסלת אותם, ושולחת את השאר, לאחר מחיקת זיכרון, למושבות חינוך למבוגרים. בדרך לא דרך מצליח ג’ומי, שהיה אמור להיות מחוסל, להגיע לחיקם של ה-Mu, ובשל יכולותיו בוחר בו מנהיגם הדואך, החייל Blue, להיות להם למנהיג לאחר שהוא לא יוכל עוד. כך מתחיל תיאורו של מסע רב שנים של עם ה-Mu בהנהגתו של ג’ומי אל הטרה, כוכב הבית המובטח שלהם (לשעבר כדור הארץ), ושאיפתם של בני האדם לאורך הדרך לחסל את עם ה-Mu ללא סיבה מוצדקת.
לקראת הטרה היא סדרה על טיב היחסים שבין בני האדם, יהיו אשר יהיו. בלי לנקוט צד, הסדרה מספקת לנו מראה מרתקת לעולמנו שלנו. בתחילתה היא עוסקת בג’ומי וחברי ילדותו, וחייהם במושבת החינוך, וברגע שג’ומי מגיע להכרה כ-Mu ואנו כבר משוכנעים שכעת נדע על חיי היום-יום של העם המסתורי הזה, אנו נחשפים דווקא לצד השני – חבריו של ג’ומי – חייהם ללא ג’ומי והמשך חינוכם כמבוגרים. שני חבריו הטובים מבית הספר במושבת החינוך, סאם וסוונה, אשר עוד ישחקו תפקידי מפתח בעתידו. בעודם במושבת החינוך של המבוגרים, השניים מתיידדים עם קית’ אניאן, קצין צעיר ומבטיח בצבא האנושות, שקור רוחו ושכלו החד עשו לו שם של מישהו שנוצר ע"י מכונה. קית’ עתיד להוות את המכשול הגדול ביותר בדרכם של ה-Mu, אך למעשה איננו אדם רע בליבו, אלא תוצר של מערכת רעה. לאורכן של למעלה מ-19 שנים, אנו זוכים למבט מהצד על גדילתם של ילדיהם של בני האדם, וילדיהם של ה-Mu, ועל התוצרים של שתי החברות הכה שונות הללו. במהלך השנים, עומדים קית’ וג’ומי כהפכים של זה של זה. חזק בעלילה הוא המוטיב של סיפורו של פיטר פן, הילד שלא רצה לגדול, הלוא הוא ג’ומי, אשר מלקט ומציל את ילדי ה-Mu מלהפוך מבוגרים קרים ללא זכרונות ילדות, ובו בעת אלה נשארים ילדים – פיסית כיוון שה-Mu חיים הרבה מאוד שנים, ונפשית כיוון שהם מסוגרים בתוך החברה הקטנה והאוהבת של עמם. לעומתו, קית’ הוא התוצר המובחר של עולמם של המבוגרים השקולים, הקרים והרציניים, אשר לו משום מה אין זכרונות ילדות כלל, בניגוד מוחלט לג’ומי, שבכוח רצונו הצליח לשמור על זכרונות ילדותו. החרפתו של המאבק לקראת סוף הסדרה יוצר ילדים שגדלו בצילה של מלחמה, ונאלצו להתבגר יותר מדי מהר, ועל כן סובלים, וזאת בשל חטאם של שני הצדדים.
אם רק רצתה, יכלה המנגקה לכתוב כמעט את אותה מנגה על השואה. עשתה בשכל קייקו שבחרה לתת למאורעות הנוראים של מלחמת העולם השניה רקע של מדע בדיוני וסיפור תמים לכאורה, משום שכך לא בא הצופה עם רגשות טעונים ודעות קדומות. אם היו מלבישים את קית’ במדי SS ושמים ל-Mu טלאי צהוב, איש לא היה מרגיש בהבדל, אולם אף אחד לא היה מתייחס לסדרה באותו האופן. בעוד שהסדרה לא באה לתאר באופן מדויק את אשר אירע במלחמת העולם השניה, יש כ"כ הרבה נקודות חופפות שההשוואה היא בלתי נמנעת. הסיבה למעטה החיצוני המסווה את הכוונה האמיתית היא רצונה הכנה של המנגקה לתת לאנשים לשפוט באופן אובייקטיבי את מעשיהם של בני האדם, יהיו אשר יהיו, ולתת לצופים רקע להבין את המעשים הללו. לא לחינם טווה הסדרה יריעה אפית ארוכת שנים, אשר חושפת אותנו לנבכי חייהם ורגשותיהם של כל הדמויות המרכזיות. בסופו של דבר, לטוב ולרע, אנו חיים את חיי הדמויות, ויכולים להבין למה הן עושות מה שהן עושות, מאיפה הן באו. הסדרה כולה היא טרגדיה על נפילתו של המוסר האנושי, בעקבות ציות עיוור לסיבות שאיננו מבין. אם אלה ה-Mu שמשתוקקים להגיע ל-Terra שמעולם לא ראו כי זה "ייעודם", או בני האדם אשר חפצים לעשות את מה ש"האמא הגדולה" מצווה ללא כל עוררין במחשבה שזהו הדבר הטוב ביותר עבורם – כל הצדדים נופלים באותו החטא ומובילים זה את זה להרג והרס מיותרים. הסדרה אינה קוראת לפציפיזם או מציעה שעכשיו פשוט תחבקו את כולם ותבינו אותם. היא פשוט מציגה, באופן נוקב, אובייקטיבי ויוצא דופן, את המציאות המרה של ציות עיוור אידיאולוגי ושנאת חינם.
חזונה של קייקו לא הוגבל רק ליחסים שבין בני האדם, אלא היה גם תפיסה שלמה של יקום עתידני, שהיתה נדירה וייחודית בהיקפה בתקופה בה נכתבה המנגה המקורית. לקראת הטרה זורקת אותנו לעולם שלם שכל פרט בו זכה למחשבה. השימוש בחלליות והתנועה בחלל, כלי הנשק לסוגיהם, תפיסת ההתיישבות על כוכבי לכת חדשים, ואפילו קוד הלבוש – כולם מיוחדים ומקוריים וממשיכים להפתיע בין פרק לפרק. בהתחשב ביכולות המיוחדות של ה-Mu הייתי מצפה שיהיה יותר משחק על האפשרות לחיות עם היכולת להזיז דברים בכוח המחשבה, אבל ההתמקדות היתה דווקא שוב בצד האנושי. יכולתם של ה-Mu לקרוא מחשבות מתבטאת בחלוקה של מחשבות ורגשות רבים בין כל ה-Mu, אשר חווים את מה השני חוו באמצעות מגע או רגש חזק. לאורך הסדרה קיים שימוש באלמנט זה כדי לבחון כיצד ההבנה של ה-Mu אחד את השני מאחדת אותם, בעוד ניכורם של בני האדם זה מזה ומה-Mu רק יוצר בקרבם פילוג ושנאה. בחציה השני של הסדרה השימוש בכוחם של ה-Mu ככלי נשק בצורות שונות צובר תאוצה, וכך גם צצים פתרונותיהם המקוריים של בני האדם להתמודד עם אלה, וזאת לאחר שהצופה מניח שהדבר לא יהיה אפשרי. אין אנימה בלי קמע בדמות יצור פרווה חמוד, אז גם פה נדחף אחד – מן חתול-סנאי מצייץ ממאדים עם יכולות טלפתיות. יכול להיות שזה לא נשמע לכם יותר מדי הגיוני, אבל הכל הגיוני ביחס לעם טלפתי שחיי בספינת חלל לבנה שבני אדם חושבים שהיא "לוויתן בחלל", שפריט הלבוש המובחר של מנהיגו הוא אזניות נוצצות של סוני וגלימה, ושאויביו הם נאצים בחלליות עם חולשה לתכשיטים ^_^
האנימציה עושה צדק לסדרה, אבל לא בולטת מעל שום אנימה מהתקופה האחרונה. יותר מושך הוא סגנון הציור, המכוון ללב התסריט ואל הפואנטה – הוא מאוד אנושי. יש משהו נוגע ללב בעיצובם של ה-Mu ותרבותם. במידה מסוימת, קיים גם הבדל בולט באופן בו נראים חיצונית אנשים יותר אנושיים, לעומת "הקרים והמחושבים" בייצוגו של קית’. במהלך הסדרה, הדמויות עצמן מתארות את את ההבדל, כאשר נאמר לגבי דמויות מסוימות שפניהן קורנות יותר, שיש בהן משהו יוצא דופן. זהו מן דחף לחיות ולהביע רגש, שיוצרי הסדרה הצליחו לבטא דרך הציור, ודרכו עשו הפרדה שמצויה גם באופי של הדמויות השונות. קיימת נגיעה של סגנון ציור אנימה קלאסי של שנות השבעים, הקשורה לקווי הציור הדקים, התספורות הארוכות והמסוגננות לרוב של הדמויות, והלבוש. ייבאו את הסגנון הזה מן המנגה, שנכתבה כאמור באותה תקופה. דמותו של טוני, אשר מופיעה בחציה השני של הסדרה, ממש נראית כאילו הוצאה מתוך אנימה של שנות השבעים. עבור מי שאוהב את סגנון הציור הזה, שבמובן מסוים הינו יותר "מציאותי", זוהי ברכה, משום שנדיר בימינו שאנימות מצוירות באופן הזה. השימוש בתלת-מימד עדיין נחות בהרבה מאמנות הציור ברוב האנימות, וכאן יש לנו עוד דוגמא מצערת. המצב השתפר ביחס לאנימות כמו Noein, אולם קשה לומר שזה מספק. עצמים תלת-מימדיים פשוט נראים "תקועים" על המסך, ולא שייכים לאווירה הכוללת.
יוצרי הסדרה עשו בחירה מודעת לתת לאנימציה ולסיפור "לדבר" יותר על המסך יותר, על חשבון פס הקול. זהו בעצם המצב ההפוך למה שנעשה באנימות כגון רורוני קנשין, ודומה לתחושה שמקבלים באנימה כמו RahXephon. עד סופה של הסדרה, ייתכן בהחלט שלא יבחין הצופה בקיומה של מוסיקת הרקע, אף על פי שזו מאוד נעימה לאזניים ומתאימה לסצינות השונות. בבחינה מחודשת של קטעים עם מוסיקת רקע, מסתבר שנעשתה פה עבודה טובה מאוד. למרות זאת, משום שהאלמנט החזק על המסך הוא הדמויות, המוסיקה היא לא בהכרח מה שתזכרו מהסדרה. אולי גם תלוי הדבר בעובדה שזו איננה הפצצה של מוסיקה פופולרית מודרנית, כמו שאוהבים לעשות בסדרות ה-Gundam המודרניות. שירי הפתיחה של הסדרה היו מצוינים, ובמיוחד הראשון. במקרים רבים, ההתרשמות הראשונית שלי מאנימה תהיה משיר הפתיחה, שנוטה לייצג את הלך הרוח הכללי שנראה בהמשך הסדרה, או לפחות בתחילתה. אין ספק שהפתיח המצוין של Terra e מושך אנשים לצפות בה, וזכור לי מישהו שהגיב באתר YouTube וכתב: "אני נהינתי מהסדרה לא פחות ממה שנהינתי מהשיר". שיר הסיום הראשון גם מצוין, אך השני הזוי במקצת ולא קשור.
לקראת הטרה ניצבת במקום מכובד ברשימת האנימות האיכותית של השנים האחרונות בתחום המדע הבדיוני. היא חזקה בסיפור ודיאלוג, שואלת שאלות קשות את הצופה ועונה עליהן בכמה דרכים, ועושה את דרכה בחן עיצובי רב ובאנושיות נוגעת ללב. סדרה עם נשמה ואופי, אם תרצו. עד לסופה הפתוח במקצת המשאיר אותנו רוצים עוד, היא זורמת בחינניות ללא כל פילר מיותר או דמויות לא נחוצות, ופורסת בפנינו עולם ומלואו, חזון של עתיד מרתק ששואב אותנו פנימה. הרי לנו סדרה מצוינת שהביאה עמה שנת 2007, ואף אחד כמעט לא מכיר. בבחירת האנימה הטובה ביותר לשנת 2007 פה בישראטאקו, האנימה המעולה הזו לא נגעה אפילו ב-12 המקומות הראשונים. האם אנשים לא אהבו אותה? לא כך הדבר – אנשים פשוט לא היו מודעים שאנימה כזו קיימת. ביפן, לקראת הטרה תפסה את המקום הנחשק בלו"ז השידורים שבימינו מחזיקה Gundam 00, ובעבר Fullmetal Alchemist, מה שמראה על ההערכה היפנית לסדרה. תקוותי היא שבעקבות ביקורת זו עוד אנשים ייחשפו להישג מצוין נוסף של תעשיית האנימה של שנות ה-2000, ויגלו שאולי, רק אולי, אחת האנימות הטובות ביותר של 2007 (אם לא הטובה ביותר) פשוט הסתתרה לה בביישנות מעבר לפינה.
