כנס גאקקון קיץ 2008
קריאה לשינוי / רם קיץ
התלבטתי זמן רב אם לכתוב את מה שיש לי לכתוב. בכל הכנסים האחרונים שהייתי היה את אותו ריטואל: באתי לכנס, ולמחרת (לפעמים אפילו באותו יום) כתבתי יומן מסע שהתחיל ב”קמתי ב-XX:XX” והסתיים בשורה תחתונה. רעה, טובה, או 
סתם עם משפט סיני עתיק כי זה נשמע טוב.
יומן מסע סטנדרטי לא תראו ממני היום, כי באמת ובתמים אין לי הרבה חוויות לכתוב. אפילו חשבתי בשלב מסויים לא לכתוב כלום, אבל שתיקה מעידה על העלמת עין של בעיה שרבים מתרעמים עליה אבל אף אחד לא באמת עושה משהו: כנסי האנימה בישראל. האמת, בשורה התחתונה, הכנסים בישראל דומים. דוכנים, אוכל במחירים מופקעים, הקרנות, הרצאות ותחרות קוספליי. אז מה מבדיל כנס רע מכנס טוב? ההתנהלות, הארגון, או שפשוט לקהל הישראלי כבר נמאס לראות הכל מאותו דבר?
נתחיל קודם ממה שהיה אתמול. כנס בליכון בליך (‘בליכס’ בפי רבים) ברמת-גן. אני לא יודע איך לכל השדים אמא”י הצליחו להגיע עד לשם כדי לארגן כנס, ואני תוהה האם חסרים מקומות מרכזיים ונוחים יותר. אבל אם אמא”י בחרו בבית-ספר כמיקום לכנס, אפשר היה לצפות שהם ודאי ידעו מה הם עושים. אז לא בדיוק. בית-הספר האחרון שהיה בו כנס, עירוני א’ בתל-אביב, היה מרווח, נוח יותר והכי חשוב – ממוזג. מי שראה אותי אתמול יכול היה לחשוב שהקוספליי שלי הוא מפל מים. למרות מזג האוויר, ההגעה לתיכון בליך הייתה דווקא מהנה, זאת בזכות אוטובוס האוטאקואים. קו 63 היה ברובו הגדול מלא באוטאקואים מטורפים כמיטב המסורת, בערך 25 אנשים מחולקים לקבוצות ולבושים בקוספליי, חבל שנגמר אחרי 20 דקות. בכנס עצמו שמתי לב לדבר אחד: לא היו הרבה חבר’ה מצוות ישראטאקו כמו בפעם הקודמת, או שזו פשוט ההיעדרות של יוני (ויונתן?) התבלטה הפעם. נוסף על כך הרגשתי תחושת חלחלה בבטן בכניסה, רק הרגע סיימתי 12 שנות לימוד וזה לא תענוג לחזור לעוד יום לימודים – אנימה או לא. האטרקציות הכיפיים היחידים שהיו בכנס הם ההקרנות – Zettai Kareshi, Pita Ten ו-Honey and Clover הן שלוש סדרות שאני לא מתחרט על אף שניה של צפייה בהן (ועל הבהיה המהפנטת במסך פלזמה בשורה ראשונה).
מפה אני כבר לא יודע מה להגיד לכם. שיטוטים אינסופיים בין דוכן ההתרמה של ToMusical (ספירת שטרות מוי-כיף!), דוכן ה-Anime Shop של ישראטאקו (הפעם לא הייתי בין המוכרים, חבל עבור כל מי שציפה למקום בגן-עדן) ושהייה קצרה בחזרות של…ToMusical שוב. מי היה מאמין אבל מ-10 בבוקר ועד 9 בערב זה פחות או יותר מה שהספקתי. שאר הדברים לא נראו שוס. רוב ההרצאות לא היו מרתקות מספיק כדי לבחון אותם, תחרות הקוספליי הייתה צפופה, מחניקה ולא אטרקטיבית מספיק, והאוכל…טוב, טעים. הפיצות בכל אופן *_*
הזכרונות המתוקים העיקריים מהגאקקון היו כמובן המפגש עם חברים. כאלה שלא ראיתי הרבה זמן, וכאלה שנדבקתי אליהם…טוב, אליהן…רוב הזמן (סורי). הרבה יסכימו כי התחושה הכללית מאתמול היא שמדובר במפגש גדול יותר מאשר כנס. מפגש שעלה 25 שקלים (חשבתם שזה יוצא זול? סימן שלא קניתם פחית קולה ב-7 שקל).
*מנסה לחשוב על עוד משהו*
אה כן, זה היה הכנס הראשון שלא קניתי בו משהו (חוץ מאוכל, וגם הוא הרי לא יישאר אצלי לנצח. דשו?). CNV וכל השאר נראים פחות מרכזיים ברגע שמסתובבים בתל-אביב עשרות פעמים בתוך חודשים ספורים (אנשים שגרים במרכז בניגוד אלי יתקשו להבין במה מדובר). בכל אופן, אני לא אגיד שהיה כנס גרוע בהרבה יותר מהכנסים הקודמים. החום בכנס ביפו לפני שנה היה קטלני הרבה יותר, וחלקו הגדול נערך בחוץ ולא היו שום תלונות על מחסור במזגן. הצפיפות אופיינית מפני שמדובר בבית-ספר. הדוכנים היו עמוסים, אי אפשר היה לזוז בלי להיתקל במשהו או לפנות מקום עבור קבוצות עוברות. הקוסלפיי היו הפעם פחות מגוונים. כנראה כי לאנשים אין חשק ללבוש בגדים עמוסים בחום הזה, או שבגלל הנושא – בית ספר – הרוב הלכו על הלוק של תלמידים, נשמע טוב בפוטנצייה, אחיד מדי לעיניים בפועל.
אנחנו כרגע יכולים רק לקנא בכנסים הגדולים בחו”ל (IN AMERICA). פסטיבלים שנערכים ימים שלמים וגם אם באים אליהם עם לו”ז מוכן מראש תמיד תהיה תחושה שיש עוד הרבה מה להספיק. התורים בישראל נראים לכם ארוכים? ב-Expo למשל כדאי שתביאו ספר או שניים כי אתם הולכים לעמוד הרבה, ובחוץ. אבל זו מדינת ישראל ותלונות זה חלק מאיתנו, ואמא”י נכון לעכשיו שולטת ביד רמה בכנסים בארץ. אפשר היה לצפות שאחרי הכנסים הקודמים מישהו שם בהנהלה יגיד “המלך עירום” (ולא כי הם משחקים סטריפ פוקר). אבל לא – הכנס הבא הרי ייערך בבאר-שבע, חדשות טובות עבור מי שגר בדרום, חדשות פחות טובות עבור כל השאר. אבל אני אמנע מלשפוט לפני שהכנס ייצא לפועל, אולי המיקום יהיה במקום מרווח וטוב יותר והניהול ישתפר. אולי אנחנו פשוט צריכים שינוי מרענן, אני לא יודע אם השינוי המרענן הזה יבוא מבאר-שבע, אבל רק הזמן יגיד.
האם אני מתחרט על אתמול? לא, כי בכל זאת נהניתי. הטבע הישראלי הוא להתלונן, וכל עוד אנשים ממשיכים לשלם הם יצפו לקבל תמורה לאגרה. אבל התמורה לא תבוא אם ימשיכו להאכיל אותנו בכפית של חרא ואנחנו נבלע הכל בחיוך. חבר’ה, תתעוררו.
