אנימה

כולכם עברתם על החוקים! (להב, למה? ;A;).
אין לפתוח דיונים בפורום אנימה על קבוצות פאנסאב! תפעילו שיקולי דעת והגיון! ויותר מהכל, תקראו חוקים! ם:

הנושא ננעל. זה הפעם השנייה היום ;;

שלושתכם עברתם על החוקים! (אופיר, למה? ;A;).
אין לפתוח דיונים בפורום אנימה על קבוצות פאנסאב! תפעילו שיקולי דעת והגיון! ויותר מהכל, תקראו חוקים! ם:

הנושא ננעל.

נ.ב. - הייתי מצטרף, אבל מידע קודם איתך, אני מבין שזה לא עומד להיות רציני כלל. אם תראה נכונות, אני אשמח להצטרף.

ממ יש פה לצפיה ישירה כולל סרטים
www.watchanimeon.com/

תל אביב XDD

הו אני אוהבת את האנימה D:
אשמח לתרגם

אני פותח קבוצת פאנסאב חדשה שתתרגם את האנימה romeo x juliet
ואני מחפש מקודדים מתזמנים בקרי איכות מתרגמים וספקי RAW

Miss_T כתב:
זה לא בדיוק "לגנוב פוקוס" כמו שזה מבאס
להשקיע על קוספליי ואז להגיע לכנס ולראות מישהו עם אותו דבר
בכל מקרה אם זה סוד אני לא אהרוס לכם

בהצלחה
כמו שאמרו בכנס: "איזה כיף זה להשקיע הכול בקוספליי, לקנות פאה, לעבוד חודשים... ואז לראות עוד שמונה שמחופשים אותו דבר כמוך"

המטרה בלהגיע למפגשים זה על מנת להכיר אנשים חדשים.

בדרך כלל יש להשיג פרקים ללא כתוביות לפני שמתחילים לתרגם סדרה מסויימת. אחרת מה זה יעזור שיש לך אנשי צוות ללא חומר הגלם שאתה אמור לדאוג בתור מארגן הקהוצה?

לדעתי את חייבת להכיר את Fullmetal Alchemist ו- D.Gray-man!!!
אני גם בטוחה שממש תאהבי גם את D.N.Angel
אם את גם בקטע של פסיכולוגיה דט נוט' זו בחירה טובה, כי היא מאוד פופולרית. DTB זו גם בחירה טובה לאנימת שונאן, ממש אהבתי את העונה הראשונה. Fate/stay night אמור להיות טוב, ואני מניחה שאם את אוהבת לצחוק מדברים שטוטיים Soul Eater זה לא רע.וכמובן יש גם את כל סדרות הקלאמפ למיניהן. אולי גם Vampire Knight.

אני בא ויחד איתי כל המוצרי אנימה למכירה !!! - הרי הגיע משלוח חדש ! אז יאלה פרסם בגדול שיחסכו כסף לבזבז על פיגרים !!! בכמויות :)

יהייה לך קשה, בדרך כלל כל הmeme למינהם קורים במפגשים וכנסים.
אחרי הכל חוקים 1 ו2 נתפסים חזק אויל גם בנוגע לmemeים XD

הנה סיפור שאני כותבת כבר כמה שנים(ואני מתעכבת על הפרקים איתו><). צורת הכתיבה השתפרה עם הזמן אז יהיה בסדר,ואתם מוזמנים לתת לי הערות בונות.

קראתי לזה בהתחלה טויה סקול או טויה קולג',אבל עכשיו הגעתי למסקנה שהכי עדיף והגיוני לקרוא לסיפור טויה אקאדמי.
אז נתחיל?

טויה אקאדמי:

פרק 1-התחלות שונות

אתחיל בזמן שאני נכנסתי לסיפור:
כל אחד מתחיל את הסיפור שלו לפי נקודת מבטו,וממשיך את הסיפור של האחר.
כך גם התחיל הסיפור של טויה קולג',כמו נולד מחדש מתוך ההריסות.גדלתי בכפר קטן ביפן,כשעוד בתקופה העתיקה פרצו המלחמות הבלתי פוסקות.
בעוד שבתקופה אחרת לגמרי,העלמה קורוטה סיימה את לימודיה באוניברסיטה.
כשהגיעה לביתה,הניחה את כובעה,ישבה על הכורסה,פלטה אנחה קלה,וחשבה על היום העמוס.
היא לא ידעה את עתידה או גורלה,מה שמצפה לה בעוד רגע קט.רק עצמה את עיניה ונחה לה,ולפתע הקיץ אותה ממנוחתה הדבר שיכול להרוס מסיבות...טלפון,מבית החולים!היא נורא הופתעה למשמע אזניה,סבא,האדם היחיד שנשאר לה בחייה מהמשפחה,שוכב מחוסר הכרה בבית-החולים!היא לקחה את בקבוק המים,שידעה שהתחמם מאז שעה 14:00,הכניסה אותו לתיקה לאחר לגימה קצובה ורצה לעבר תחנת האוטובוס הקרובה לביתה.
בהגיעה לחדרו בבית החולים התרפקה על מיטתו,והחלה בוכה.כי הבינה את המתרחש,היא מאבדת עוד אחד יקר ממשפחתה!
נשימתה נעצרה למשמע מילותיו האחרונות של הסב:
"אל תאבדי את תקוותך,אני רוצה לומר לך את הדברים האחרונים שלי,לפני מותי..."
"לא,לא ארשה לך לעזוב אותי!!!אתה לא יכול להשאיר אותי לבדי כעת!"אמרה סאקורה,והמתיקה את קולה."תראה,סבא...הנה..הנה תעודת הבוגרת שלי..באוניברסיטה,רציתי שתראה את זה לפני שאתה תעזוב,לקחתי את זה איתי במיוחד בשבילך..כדי שתתגאה...כדי תהיה לך את הגאווה האחרונה בנכדתך לפני שתעלה לשמים.."
אמרה בקול חנוק מעט,ואז חשבה:'רגע!טיפשה שכמוני!מדוע אני אומרת דבר כזה?אני צריכה לחשוב חיובי,סבא היקר שלי וכל משפחתי יחיו בליבי...לא!בעצם...הוא לא ימות!אני מאמינה בכך.'
ואז חשבה לעצמה:'מה בעצם סבא רצה להגיד לי?!', אמר לה הסב:"ביתי..נכדתי,כל עולמי...אני רוצה שתמשיכי את מסורת הדורות שלנו,ותפתחי מחדש את...את..אהה.."
כך סיים את מילותיו האחרונות לפני מותו,ראשו חזר לכר שישן בה ושב למנוחת עולמים.
לאחר זה הביטה בו למשך שניות ספורות,ואז פרצה בבכי עצום.
כך חולמת כל לילה של אותו תאריך למותו של הסב את אותו חלום מבעית,והלילה שבו הגעתי היה אותו יום לאחר 5 שנים למותו.
לא ידעתי מה מצפה לי באותו יום,אך הרגשתי שאצטרך להיפרד מהמון קרובים..
היום,כפי שאתם יודעים...קורוטה סאקורה,היא מנהלת את המכללה טויה.
באותו לילה לפני בואי,הביטה העלמה לקופסה קטנה.היא פתחה אותה והוציאה ממנה תכשיט עטור בסיכה,הוא היה דיי קטן.
כשהביטה בו נתקפה צמרמורת בגופה,היא חשה באות מבשר רעות...לאחר זה סגרה את הסיכה בתוך הקופסה,והלכה לישון...
היתה זאת הפעם החמישית שחלמה את אותו חלום של כל שנה,באותו זמן שהיתה בבית-החולים שנפטר בו,היתה בגיל 24.
אותו לילה החלום עינה אותה יותר מכל שנה,עד כדי בכי..היא הזילה את הדימעה האחרונה,ברגע שראתה בחלומה את סבא מרכין ראשו לכר.אותו רגע גרם לי להגיע,כמו משום מקום.כשהלכתי ללקט עשבי מרפה חדשים,(נגמרו לנו בבית,אבל זה לא משנה..)הופיע אור חזק באופק,והבחנתי שהוא מתפלג לכמה חלקים:
1.אחד מתקרב אט אט אלי.
2.אחד עובר במהירות לידי.
3.ואחד עולה לרקיע ונעלם בין העננים.וכל השאר כאילו נעלמו לגמרי...
בביתה של העלמה קורוטה זרחה הקופסה,ואז כאילו לה רצון משל עצמה,היא נפתחה וממנה יצא התכשיט.מפיץ אור חזק מאוד.
קרן האור הגיעה אלי,ונחתה מתחת לרגליי..כמעגל קסמים.
הרגשתי שעטף אותי האור כבכיפה..ואז לאחר כמה שניות נעלמה הכיפה וחדרה לגופי קרן אור,פקחתי את עייני וראיתי את עצמי בתוך חדר מגורים מפואר.(טוב,אולי בשבילי!)הבטתי לעבר דלת עץ,ומבעדה שמעתי נערה עם קול צלול,מעט עצבני,ומעט צעיר,אם אפשר,ילדותי.
"כמה פעמים עוד אצטרך לומר לך,איתי לא מתעסקים!חבל לך על חייך,תאמין לי שאם תרפה קצת מהעקשנות שלך לעצבן אותי,יהיו לך עוד כמה שנים טובות..."
המילים קצת הצחיקו אותי,ואז שמעתי אותה ממשיכה,וקולה מתקרב אל דלת העץ:"טוב,אין לי זמן,אני צריכה להיכנס ולראות את מצבה של המעולפת.",המילה האחרונה במשפט,'מעולפת' הידהדה בראשי,'התעלפתי?מה אני בכלל עושה כאן?איפה התרופות?!'
הנערה פתחה את הדלת,ולידה עמד ילד שהיא החזיקה באזנו חזק,צחקתי בתוכי,כי לא נראה לי מנומס לצחוק בקול בזמן שכזה...
היא עזבה את אזנו ואמרה:"לך,לפני שאהפוך אותך ליונה!(הציפור הזאת,מכירים?!)"
הנער אמר לה:"ככה בחיים לא יהיה לך חבר!",היא בעטה בישבנו,וכמו מכישוף הוא רץ ריצה ממש מהירה...ההתנהגות שלה לא הדאיגה אותי.משום שנראתה לי חמודה,באופן מיוחד,כמובן.
היא הביטה לעברי,וחיוך התפשט על פניה:"התעוררת?איזה כיף!תגידי רוצה להיות חברתי?"
"כן,נראה לי.או שאולי אני חולמת..."אמרתי.
"הנה,אצבוט אותך ותגלי שלא!"כך אמרה.
"אני מעדיפה שלא..."השבתי."מה שמך?!"
"או,כמעט שכחתי!לפעמים אין לי בכלל נימוסים.."
באותו רגע חשבתי,'ואללה!אז יש לה נימוסים לפעמים?!'
ואז היא המשיכה:"קוראים לי שירו יונה.ולך,יש שם?אני בטוחה שכן!"
"נראה לי שכן,"ניסיתי להתרכז,אך כל מה שהצלחתי לזכור זה שבסוף שמי יש 'ריו'."מה שבסך הכל אני מצליחה לזכור זה ריו בסוף השם.."
"או-קיי,אז פשוט נמצא לך שם חדש-מה את אומרת על ריוטסקו?"אמרה יונה.
"בסדר."השבתי,ואז היא הוסיפה:"צריך לתת לך שם חיבה,אולי 'ריו'!בגלל שזה מה שזכרת!ואולי אפשר להגיד שזה חמוד,כן!זה מאוד מתאים לך..."אמרה והניחה אצבעה מתחת לשפתה התחתונה.
"אוי,כמה שאת מדברת...",מלמלתי...
"אמרת משהו?!טוב כדאי שתנוחי,את ודאי בהלם!"אמרה.
"כן-כדאי."מלמלתי,לפתע נפתחה הדלת ושם הופיעה מישהי שנראתה בוגרת...זאת היתה המנהלת סאקורה קורוטה,ניסיתי לפתוח מעט את עיני כדי שלא יבחינו בי ערה,ולשוא-המנהלת הבחינה בי,היא הציגה את עצמה והסבירה מהו המקום הזה שאני נמצאת בו,שאלה אותי אם ארצה ללמוד במכללה הזאת.עניתי לה,יונה הציעה לי שאשן בינתיים בחדר שלה,כי לא כיף לה להיות לבד בחדר,אם חושבים על זה היא מאוד נחמדה!
"תודה,את מאוד נחמדה!",כך אמרתי לה.הרבה דברים חשבתי לעצמי,על היום המוזר הזה.לאחר זה חדלתי להרהר וחזרתי לישון.

מקווה שנהנתם מהפרק ה-1!
תגיבו-^*^noelle^*^

פרק 2-השמצה...
קמתי מהשינה מחלום שאיני זוכרת.הבטי לעבר השעון לצד מיטתי ושמתי-לב שהשעה 04:00 לפנות בוקר.ראיתי שיונה ישנה,שמעתי אותה ממלמלת:"טיפש...אני אכסח אותך...לא תברח ממני..",ואז היא אמרה,"אהובי..".לא הבנתי את מה שאליו התכוונה,זה היה מפתיע!
ניסיתי לחזור לישון אך לא הצלחתי,הרמתי את ראשי לעבר התקרה וחשבתי,'איך אצליח להירדם ככה.אני כל הזמן חושבת על איך אוכל לחזור הביתה..",הרהרתי על מה שהסבירה לי המנהלת,שיחזרתי במוחי את הדברים:
"המקום הזה שאת נמצאת בו,הוא המכללה שאני יסדתי.אם כמובן,תרצי ללמוד כאן,"במכללת-טויה" אתן לך יום סיור.המקצועות הרגילים שלומדים בכל מכללה הן לא הדבר היחיד...בדרך-כלל מגיעים לכאן תלמידים שונים מכל תלמיד שלומד במכללה אחרת,אפשר לומר שיש להם יכולות מיוחדות וכאן אנחנו נמצאים כדי לעזור לפתח אותן...כנראה שהגורל רצה להפגיש ביננו-בכדי שתוכלי ללמוד כאן!אסביר לך את הכל מחר,בשעה שמונה בבוקר אקרא לך לבוא אליי למשרד-המנהל!"
מלמלתי,"למה היא התכוונה כשאמרה ילדים עם יכולות-מיוחדות...הגורל הביא אותי לכאן?זה אומר שגם לי יש יכולות משונות?!"
"אוי...מי ער בשעות כאלה?!"יונה התעוררה למשמע דיבורי,"אה!זאת את...למה את ערה בעצם?",אמרה ופיהקה פיהוק גדול וארוך,לאחר מכן עניתי לה:"מצטערת שהערתי אותך!חשבתי על הדברים שקרו...ועל מה שהמנהלת אמרה!"
"כן.כמה שהיא מדברת..רשמתי על דף את כל מה שהיא אמרה וזה לקח לי 8 שורות מהדף!"אמרה יונה-גיחכנו למרות שחשבתי שלא מנומס לדבר על מישהו מאחורי הגב!
ואז היא שאלה אותי בשנית:"אז,למה התעוררת פתאום!?"ועניתי לה"אני לא יודעת-זה מן הרגל כזה,שאם אני ישנה מוקדם אני קמה מוקדם...אני לא מצליחה לחזור לישון."
"או-קיי,אז אני אשאר ערה איתך ואדבר איתך על דברים שאת פשוט חייבת לדעת!"יונה קמה מהמיטה כדי להתיישב עלייה וחיכתה לתשובה.
"טוב,בסדר."השבתי לה.
"אתחיל בבסיס-יש דברים שתצטרכי לשנן בכל בוקר:
1. מערכת-השעות הקבועה.
2.לעמוד בכל פעם שמורה נכנסת.
3.שיעורי-בית שיפילו אותך מהרגליים!
4.אם את ישנונית,את בסכנה-אסור לישון בשיעור!
5.שנני את המשפט הבא:"הצילצול הוא בשבילי..."
או-קיי חתימות אח"כ מקווה שנהנית בהרצאה..ושלא תדעי עוד לחץ.",כך סיימה יונה את 'ההרצאה' שלה.
פתאום שמענו קול אומר:"במקרה של בעיה או דילמה הקישו את המספר הבא..."לפתע הופיעה דמות של בעל-חיים הנראה כמו שועל,הוא יצא מתחת למיטתי,נעמד על רגליו האחוריות ולצד גופו נשרך נרתיק,פתח אותו וממנו הוציא מכשיר טלפון-נייד.פתאום פתחה החייה את פיה ואמרה:"מצטער שהופעתי כך בפתאומיות בלי להציג את עצמי:שמי מוקי,והטלפון-הנייד שלי כבר הציג את המקצוע שלי,אני עובד בשירות מקצועי לפטירת בעיות ויעוץ.."
"מצטערת.המקצוע כבר תפוס במקום הזה על-ידי יועצת בית-הספר!וסליחה,אבל..מי אתה?ומה אתה עושה בחדר שלנו?!"אמרה יונה,בעוד שאני שותקת המומה ומבוהלת מהמתרחש 'איני זוכרת שבכפר שממנו הגעתי יש בעלי-חיים שמדברים בשפתנו!' כך הרהרתי לעצמי..ואז העזתי לפצות את פי:"אתה שועל או משהו כזה?!"
"לא סתם שועל!"אמר,"פנק,או איך שתרצי לכנות אותי..כמו למשל,שועלון אבל שועל גמדי בני מיני לא אוהבים שכך קוראים לנו.",המשיך בהגייה סתמית ובביטול יד.
"או-קיי!שועל גוצי,אין לנו כל-כך הרבה זמן אליך.נראה שבגללך אנחנו התעייפנו,אז..לך לישון היכן שנוח לך!"אמרה יונה.ואז הוא המשיך אותה:"כן אני יודע,יש לי כוח היפנוטי..."
"כן-כן,בטח!עכשיו לך לישון לפני שאכה אותך מכה היפנוטית!..."ביטלה את דבריו יונה,"הנה תראי.."אמר והלך לעבר מטתי,"הביטי ישר לתוך עיני וצייתי לדבריי...ברגע שאכניס אותך להיפנוט שלי תעשי כל מה שאומר לך.."
"אני מצייטת ועושה כל מה שאתה מצווה אותי לעשות...",אמרתי בקול מנומנם ובקול הזה שעושים השחקנים בטלויזיה כשהם צריכים לעשות סצנה של נשלטים.
"רואה,?זה עובד!אני לא מאמין!",אמר מוקי,בעוד שאני עושה מבט הנשלט על-ידו.
"ריו,ריו תתעוררי!",אמרה בקול ובמבט מודאגים.
"אצא משליטתו רק ברגע שיומר את המילה הנכונה...",אמרתי.
"נו,אתה יודע את המילה?",שאלה יונה."שכחתי..שכחתי לומר את המילה שתוציא אותה מזה..",אמר מוקי.
"אוי לא..."אמרה יונה והניחה ידה על פניה בהבעת יאוש.
"סתם צחקתי,",אמרתי."באמת האמנתם לי?!"
"אז גם לך יש תכונה פילפלית!",אמרה יונה וציחקקה."אבל ממש הדאגת אותי!ואתה ממש לא יוצלח,בטח...כוח היפנוטי."
"זה לא תמיד עובד,למשל...זה לא יכול לעבוד על בעליי כוחות על-טבעיים חזקים!ובזמן שאותו אדם יכול להתנגד לכוחי מופיע סימן כלשהו שמעיד על העוצמה החזקה שלו..."אמר מוקי.
"אוי,כמה שאתה מדבר.נראה לי שאתה יכול לומר 5 משפטים בבת-אחת בלי לעצור לנשום!"אמרה יונה,ולפתע הפנתה אליי את מבטה ואמרה:"שמתי-לב לזה שמתי שהוא התחיל את השטויות שלו,העיניים שלך האירו בצבע תכול-זוהר.שמעי,אם זה נכון מה שהוא אמר..."היא לקחה אויר,הביטה לעברו במבט שאומר-'נכון אולי גם אני דיי מדברת הרבה,אבל אני יכולה להפסיק את המשפטים שלי בין זמן-לזמן!',היא החזירה אליי את מבטה והמשיכה,"אז ממש לא במקרה הגעת לכאן ויש לך אנרגיה חזקה,תאמיני לי אני טובה בלהרגיש דברים!"
"הבנתי...אבל,מה זה פילפלית?",אמרתי בתמימות,באותו זמן הם הביטו עליי במבט מוזר מצחיק ולא שגרתי.
"פלפלית זה אומר..",אמר מוקי,מיד המשיכה אותו יונה."שאת מתוחכמת בתגובותייך,ומעט עוקצנית!",והביטה עליי במבט של:'זה דבר שמובן מאליו!'
מוקי עדיין נעלב ממה שיונה אמרה לו וראיתי אותו מעט מצוברח,אז קראתי לו למיטתי.
"שטויות,הוא סתם מנצל אותך כדי לישון במקום נוח..."אמרה יונה ושילבה את זרועותיה.
ישנו במשך שעתיים וקמנו בשעה 7:00 כדי להתארגן ליומי הראשון בבית-הספר.
כמו שאמרה,המנהלת קראה בכריזה.צפירה רמה נשמעה וכולנו אטמנו את אזננו,לאחר-מכן שמענו ליחשוש:"תביאי לי ת'רמקול,נו-תני כבר...",שוב נשמעה אותה צפירה וחזרנו על אותה פעולה.המנהלת הגבירה את קולה והוא נעשה סמכותי יותר,"סליחה תלמידים,על העיקוב והטירחה!רציתי לומר הודעות חשובות,תלמידים חדשים הגיעו למכללה.התלמידים שאקרא בשמם יגיעו בשעה 10:00 לחדר הצוות:מינאמינו שואיצ'י,קימוצ'י,ריוקו מנורי,קאורו ריומה וריוטסקו...בואו לסיור במכללה בשעה שקבענו..."היא נעצרה,עצמה את עייניה,נשמה עמוקות והמשיכה ברציפות:"הקשיבו בתשומת-לב למה שאומר עכשיו...אתמול קרא מיקרה מצער,בלילה בין השעות 19:00 ל-19:30 נשמע קול פיצוץ ונפץ זכוכיות...המיקום הקרוב ביותר הוא המסדרון התחתי,על-יד אזור הצמחיה...התקרית גרמה לכמה ילדים פציעות,דבר כזה יכול להיגרם מעומס שימוש וחימום יתר מעוצמת החשמל,אך דבר כזה אינו הגיוני-משום שפיצוץ לא יכול להיגרם מעומס יתר חשמל...אז האפשרות השניה היא שמישהו גרם לכך! איני יודעת מה המניע או איך עשה זאת,זה לא משנה איך!זהו מקרה חמור אשר צריך לטפל בו...אהיה מופתעת אם יתגלו בוגדים שמשתפים פעולה עם אלו המנסים לפגוע בנו!כיתת מועדון 6,נא הגיעו לחדר 312 בשעה 9:30,ואלו מהעורבים בעיניין בואו גם לאותו חדר עם המועדון..."
לאחר שסיימה,אמרה יונה שהיא נוהגת לדבר הרבה עוד יותר בכריזה והרבה יותר בהרצאות ובהתכנסות פומבית של כל בית-הספר.שאלתי אותה אם היא תמיד מודיעה כך על תלמידים חדשים,היא ענתה לי שהמנהלת 'משתדלת למנוע אי-סיפוק ומנסה כמה שיותר שהמכללה תהיה מקום נוח לשהיה עבור התלמידים והתלמידות',כך חיכתה אותה יונה והיא אמרה שאפילו אם רק תלמידה אחת או שתלמידים חדשים מהשנה הראשונה נכנסים לכאן היא מודיעה...לדעתי זה דבר די מוגזם,אבל אני לא ממש מכירה את המקום כמו שיונה מכירה.
באותו זמן,במקום אחר במכללה התאגדה חבורה של בני-נוער שלמדו גם הם בקולג', "תזכור את השם:אקוריו מאגנה...",אמרה בחורה בעלת שיער שחור עם שני פסים סגולים בקדמת השיער,ועייניה סגולות גם.היא דיברה בנימה קרירה מעט.גם כל שלושת הבנים שעמדו לצידה אמרו את שמם גם:"קאורו ריומה"אמר נער בעל שיער חום שחרחר,עיניו בצבע חום-דבש,וחבש כובע מצחייה לראשו."דן דרווס","וגירו יומה".הבת בקבוצה נראתה כמי שמנהיגה את קבוצת בני-הנוער,"בואו,נלך לכיתה.." אמרה מאגנה,וכולם החלו להתקדם לעבר בניין שעמד לפניהם.
"יש אנשים שפשוט משעמם להם,ואין להם מה לעשות בחייהם..."מלמל נער בעל שיער די ארוך ואדמדם.הוא החזיק ביד ימינו את כתף שמאלו,ממנו עלו אדים חמים,והוא נשך את שפתו התחתונה.ואז חייך ואמר,"לא שאני היתי עם הגדוד שלי מלאך-משמים או 'ילד טוב ירושלים'...אוי,אני אאחר כדאי שארוץ לכיתה!"
אני ויונה התקדמנו לעבר הכיתה,בעוד שאנו עברנו ליד אותה קבוצת ילדים שהיתה באותו מקום בביה"ס.(דמיינו את המקום,כי אני לא כתבתי תאור...)בינהם היתה מאגנה,צועדת לעבר הכיתה.
"הנה המכשפה..."אמרה יונה,בעוד שאני שואלת:"אתן חברות?"
"בערך..."השיבה,ואני שאלתי אותה "חשבתי שמכנים אותך מכשפה..."
"נכון,למעשה היא למדה הכל ממני!"אמרה ועשתה תנועה המעידה על גאווה.
"לא זכור לי שאת למדת הוראה באוניברסיטה,למעשה...תזכירי בת כמה את?"אמרה מאגנה בנימה קרירה ועוקצנית.הבטנו לעברה מגיעה לכיתה,וכל שאר החבורה שאיתה כבר נכנסה לכיתה.
"בת כמה היא?!"שאלתי את יונה.
"היא בת 19."ענתה.
שמתי-לב שהיד הימנית שלה העלתה אדים שכמעט לא נראו,לא גיליתי זאת לאף אחד אבל החלטתי לספר ליונה ולמוקי כשנגיע לחדר...
נכנסנו לכיתה כשנערה עמדה מולנו בפנים זעופות:"מה הספקת להרוס הפעם?!אני יודעת שזאת את.מי עוד יכולה לעשות דבר כזה?"
"הנה שוב את חושדת...כל דבר שקורה חייב ליפול עלי!"אמרה יונה והרימה את ידיה בצורת יאוש וכעס.
"יופי,אז עכשיו את אומרת שזאת לא את.אבל כיגיע הזמן לעלות לחדר 312 אני אהיה שם כדי לראות את התגובה על פנייך!"שוב אמרה הבחורה(אם אפשר לקרוא לה כך.)
"תאמיני לי שלא יהיה לך מה לראות,את עוד תתעלפי מרוב שיעמום..."אמרה יונה בנימה עוקצנית וכשחיוך על פניה,נראה היה כי בטוחה בעצמה.
פתאום התפרצה לכיתה נערה ושאלה בלחץ:"אחרתי?מ-מה,למה המורה לא כאן?!היא התפטרה?..."
"מי זאת?!"שאלתי.
"טסאקימארו סורה,אבל אפשר לומר שזאת לא היא...היא-מתנהגת אחרת."אמרה יונה.
"יפה לך.החכמת בשנים."אמרה הנערה,שעכשיו לא ברור שזאת באמת היא.
"די,את גורמת לי להרגיש זקנה.טוב במת',חשבת שהתלמידות לא יעלו על זה?עכשיו מתחיל שיעור, להזכיר לך?יוקה האצ'י."-תגובת מנהלת האתר:היא עובדת בבי"ס בתור מזכירה.
"טוב בסדר,אבל אני אנהל את השיעור הראשון."הנערה עמדה,סביבה הילה וכעבור רגע צורתה השתנתה לנערה הנראית כבת 12 או 13 .
מה?זאת אמורה להיות מורה?חשבתי לעצמי,"אני יותר מזכירה."אמרה יוקה,התבלבלתי נורא ולא הבנתי איך היא הבינה מה שחשבתי.הסבירו לי שבמכללה הזאת אמורים לשכלל את יכולת הכוח של כל תלמידה,ושהמורה יודעת לקרוא מחשבות. אלה בכיתות הגבוהות יותר,בעלי ידע רב יותר בפיתוח יכולותיהם...
הגיעה השעה לסיור במכללה,אך חצי שעה לפניו נכנסו תלמידי מועדון 6 לחדר 312 וניסו לברר את "פרשת-המנורות":
"טוב,מי שלא קשור שיצא בבקשה.",אמרה סגנית המנהלת דאצ'י קוצ'ו.
"תעשי כמו שהיא אמרה,מנורי ריוקו..."אמרה יונה לנערה הלבושה בשמלה שחורה העטורה בלבן,קוקיות אסופות בראשה באבזור סרטים,עיניה בצבע צהבהב.
"הייתי באותו מקום כשזה קרא-אז אינך יכולה להיפטר ממני כעת..."אמרה אותה ילדה.
"לפעמים אני שואלת למה את מקרצצת דווקא לי?כשהגעתי לכיתה חשבתי שהכל יהיה רגוע,הרי מה יכול לקרות? אני לא הייתי שם אפילו...אבל הנה את!"מילמלה יונה.
"אני לא קרציי...."לרגע הרימה קצת את קולה מנורי,התלמידים הסיטו את ראשם.המנהלת היסתה את כולם לפני שתיווצר מהומה:"ששש...תלמידים ותלמידות כל דיון שהוא,בבקשה עשו לאחר השיעור-לפי ידיעתכם גם זה שיעור לכל דבר,זכרו שגם סיור הוא חלק מכל שיעור במהלך הלימודים." היא כחכחה בגרונה והמשיכה, "כמו שהזכרתי בכריזה,אתמול קרה דבר שבגללו קראתי לכם היום לכאן...לא אנקוב בשמות,אך אני מאמינה שהתלמיד או התלמידה שעשו זאת מודעים לעונש הכבד שיוטל עליהם.הכל מתועד כאן במצלמה,וכולכם עומדים לצפות באמת.כדי למנוע מקרי אי-נעימות,אני מבקשת,מי שעשה זאת יודה בטעותו ונמתיק את עונשו מעט..." אף אחד לא ענה...המנהלת נאנחה קלות,לחצה על השלט והוסיפה:"אוקי,אם זה מה שאתם רוצים...העונש יהיה כפול ומכופל!"
על המסך הופיע שטח המקום בו ארעה התקרית.ניצוצות חשמל הופיעו בכל מקום...במיוחד על שטח אחד מרוכז,הילת חשמל הקיפה דמות אדם או ילד.התמונה התבהרה מעט והיה מובן לכול שזאת נערה בעלת שער ארוך,התמונה הראתה את צידה האחורי של הדמות שהתקרבה יותר ויותר.היא סובבה את ראשה,פניה התקרבו במהירות,עד שניתן לראות את עיינה האדומה בלבד...הצילום כבה ברעש של קצר חשמלי-בתחילה הופיעו נקודות אפורות ולאחר-מכן אור לבן שהתנתק בשחור...
כולם השתתקו,עכשיו היה ברור מי עשה את זה או מי עשתה זאת.
זאת...

מקווה שאהבתם ^8< אוהבת אתכם-^*^noelle^*^


פרק 3-האמת
הגעתי,ליבי הולם...אני עוצרת עם עוד כמה תלמידים מול דלת חדר המורים.עדין מנסה להסדיר את נשימתי,לאחר ריצה כזו ברור שאתנשף כל-כך הרבה.באתי לחדר אחרונה,המקום כל-כך גדול ואיני מתמצאת בו.אחת התלמידות רצתה לעזור לי למצוא את המקום,אך סרבתי בנימוס-לפעמים אני כזאת עקשנית.בסופו של דבר הגעתי בזמן,הבניין של צוות המורים נפרד מבניין התלמידים,שמחובר בחדרי הכיתה לחדרי הלינה.בגלל זה הבניין ענק,לא אתפלא שברגע כניסתי לחדר הצוות אראה אולם בגודל שדות אורז רבים.בכניסתנו לחדר ראינו במרכז החדר שולחן עגול מכוסה מפה לבנה יפהיפיה,מעוטרת בפרחי-ורד אדומים וורודים,סביב השולחן ניצבו כסאות.אך לפני שהבטנו לעבר השולחן עייני כולם לכדו את הקירות והתקרה,למעשה,כולם הביטו כמודדים את חלל החדר.
"שלום לכם."בהשמע הקול,כל התלמידים הנוכחים נותקו מעיסוקם ונשאו עייניהם אל מקורו והבחינו באישה בעלת שיער אדמוני,אסוף,מסולסל מעט,על צידו של מצחה מזדקר פוני,קבוצות שיער הקרוב ביותר לפניה הוצא ונשרך קרוב לכתפיה.היא לבשה חולצה מכופתרת בצבע קרם ,צהבהבה-ירקרקה מעט,עלייה סריג אדום-ומתחת לצווארון החולצה,סיכת-אבן כחולה בתחתיתה זהב ממנה יצאו שני סרטים אדומים.
כשראו כולם את האישה התנשפו.ספק הקלה,ספק אכזבה.
בעוד היא מביטה בכולנו ישירות,ידה תרה בתיקה,לבסוף הוציאה קופסה מאורכת,מעט דקה,פתחה אותה,לקחה חטיף עגול בצורת גליל קטן והחלה נוגסת בו.
בהתחלה כשפגשו בקופסה ליחששו התלמידים ביניהם:"היא מעשנת?","אבל איפה המצית?","רגע, היא אוכלת אותה...זה לא סיגריה,זה חתיך... חטיף."אחת הבנות שלחשה הביטה באחד הבנים ולכן התבלבלה...
"שבו בבקשה." ביקשה,"כפי שאני מניחה,אתם מכירים אותי בתור המנהלת של המקום.שמי קורוטה סאקורה.בקרוב נתחיל את הסיור אבל אני רוצה לפתוח בדבריי על המכללה," עצרה והביטה בתוכחה כלפיי אחת מהצוות,אישה גבוהה אשר לבשה חולצת כפתורים סגולה חצאית עיפרון שחורה והתעטפה בג'אקט ארוך ואפור.שיערה היה לבן ומעט אפרפר,עייניה היו תכולות והיא ענדה סיכה בצורת גביש בתחילתה כחולה ובסופה לבנה,על פניה החיוורות התפשט חיוך שליו ועניו,את אצבעה העבירה שוב ושוב על הסיכה וידיה רועדות בעצבנות.משהו בה נראה לי חשוד,אך כנראה שקרתה תקרית כלשהי שגרמה להיות לחוצה בגלל מבטה של המנהלת...
לאחר זמן ממושך המנהלת המשיכה:"המכללה היא בעצם שילוב של בית-ספר ואוניברסיטה לצעירים בעלי השכלה גבוהה ויכולות שאחרים היו קוראים לזה כוחות קסם,אבל המשכילים בינינו הבינו שאלה יכולות מימוש האנרגיה הקיימת אצלנו בגופנו...בהמשך הלימודים בכיתות שתקובצו יסבירו לכם ככל שנוכל..."
היא הסבירה לנו במהלך 10 דקות שבהן הוגש כיבוד על ההיסטוריה של המכללה.לאחר-מכן "התבקשנו" לצאת מהחדר כדי שהסיור יערך,כפי שהמנהלת ביקשה.חלקינו התקשו לקום מהכיסא מחמת הישיבה הרבה.
במהלך הסיור סגנית המנהלת כעסה על סאקורה וטענה נגד ה"לעיסות" שלה בחטיף באמצע ההרצעה.
אך היא יצאה ידי-חובה:"אני נותנת לתלמידים שלי לאכול בשיעור..."
הסיור נגמר,כמובן,לא סיירנו בכל המקומות במכללה.
פניתי לחזור לכיתה,בדרכי נעזרתי בבחור נחמד בעל שיער ארוך אדמוני,מעט מקורזל,עיינים ירוקות כהות,עור בהיר וחלק.נזכרתי בנוכחותו בסיור ופשוט עשינו הכרות,שמו שואיצ'י.נדמה היה כי הכיר אותי זמן רב.
כעבור כמה זמן הגעתי לדלת הכיתה,אך נעימה משונה נשמעה ברקע.נבהלתי לרגע,ולאחר מכן תלמידים רבים יצאו מדלתות חדרי-הכיתות.התרחקתי בכמה צעדים מהדלת,מפני ששיירה של בני-נוער יצאו כמו מקהלה מגובשת והחלו לשיר שיר עליז של חג מסוים:
"רק אחת לשנה זה קורה,
החג את ליבנו ממלא.
לב כל תלמיד ומורה.
נוצח הקרב בניצחון נעלה.
לב גאה טהור וקט,
בעזרתו בלבד יענו השמים.
קריסטל חבוי בתוך מקלט..."
פתאום הוקצתי מהאזנתי לשיר,מחמת ריצתו של נער שחור שיער שבפגישתי בו התנגשנו ונפלנו ארצה.קמתי מיד תפחתי על בגדי על-מנת לנקותם,הושטתי את ידי כדי שיעזר בי לקום.הוא קם לבד במהירות,בעוז-פנים נראה היה כי הוא רוצה לומר לי:"לפחות תסתכלי לאן את הולכת,עומדת כך,ובוהה באויר בחוסר מעש..."
אך במהירות ביקשתי בנימוס רב ואפילו מתוך בושה עזה:"אני נורא מצטערת,לפעמים אני כל-כך חולמנית.אוף...חשבתי שאתה עומד לנזוף בי..." במהלך התנצלותי הסמקתי מעט,לאחר-מכן ניסיתי לנקות את בגדיו,אך שמתי-לב שהוא נבוך ומבקש לעשות זאת לבד,כשאמרתי "אוף" החמצתי פנים,אך לאחר מכן חיוך התפשט על פניי... נראה כי הוא קיבל את התנצלותי,"אגב,קוראים לי קאורו ריומה..." אמר ועזב את המסדרון בפנים נבוכות וסמוקות בגלל הבושה.
מיד לאחר מכן פניתי לצאת לחצר,כשקבוצת תלמידים פורצים בריצה נסערת,תלמידה שהכרתי מרצונה לעזור לי למצוא את חדר המורים,התקרבה אלי מתנשפת כששיערה החום-כהה האסוף בפקעת ההולכת ומתפרקת. "ראית עכשיו את שירו?" עייניה החומות אדמדמות נראו זועמות. "שירו?מי זאת?"שאלתי. "יונה,שירו יונה."חזרה.
"כן,מה?"פתאום הגיחה יונה,נסערת לא פחות.
"אה.הנה את,כמעט כל בית-הספר מחפש אותך." לפתע תם הלחץ בקולה וחזר הזעם.
"אל תגזימי,סורה-צ'אן."אמרה יונה.
"זה ממש לא הזמן לשמות-חיבה..." סורה אמרה בעייפות.
"טוב,בכל מיק'.מה אתם רוצים?"שאלה.
"בואי איתי להנהלה." חזר אלייה קולה.
"עם כל התלמידים?...לא,אפשר לקרוא לזה פרות,שוורים זועמים." התלוצצה.
"טוב,הנה.אומר את שורת המחץ שלי:תלמידי הזועמים היקרים,נא פזרו בבקשה את "פקק התנועה" שהצבתם,ותנו לי וליונה להגיע לחדר ההנהלה." נראה כי שיתפה פעולה עם יונה,גיחכתי מעט.סורה ביקשה שאצתרף אליהם.נכנסנו לבניין ההנהלה,חיכינו בישיבה לקריאתנו לחדר.כעבור 10 דקות יצאה מחדרה המזכירה שהיה דיי קרוב למשרד המנהלת,הביטה לעברנו בעודה שומעת מוסיקה במכשיר mp4.היא הורידה את רמת הקול ניתקה את אזניה מן האזניות וניסתה להוציאן מהשיער,"אויש,נו...למה הן תמיד נתפסות לי בשיער כשאני מנסה להוציא אותן." טענה וניסתה להתיר את הקשר שנוצר,והאזניות מסרבות לצאת.
"את רוצה שאעזור לך להתיר את 'הנחשים הדקים עם הראשים עגולים' מהשיער?"שאלתי.
"לא,תודה חמודה.הנה,כבר הוצאתי..."הודתה לי ולבסוף הצליחה להוציאן.חזרתי לשבת וחשבתי 'צורת הדיבור הזאת ממש לא מוצאת-חן בעיניי.',בעודי מזעיפה פנים ומשתדלת שלא ישימו-לב,סורה קמה,החלה צועדת לעבר המזכירה ופנתה אליה:"סליחה,מתי המנהלת פנויה?","היא עכשיו באיזושהי ישיבה,אך היא תגמור בעוד 10 דקות..."השיבה.
"זה דיון או שזו הרצעה?"שאלה יונה. "דיון."אמרה בנימה מעט חמורה,אך כמעט ונסתרת.
"אה,יופי.אז זה יגמר תוך זמן קצר..."הוסיפה יונה.
ואכן,הגיע הרגע.התקרבנו אל משרד המנהלת,דפקנו על דלת חדרה וקולה נשמע:"כן,אפשר להיכנס." פתחנו את הדלת,והבחנו בה ובסגניתה.והנה שוב כהרגלה אוכלת את הוואפל העגול.
"בואו,שבו בנות."אמרה בחביבות,כשבקולה מהולה אכילתה.יונה התיישבה בכיסא השמאלי, סורה בכיסא הימני.המנהלת שכבר היתה ישובה,הבחינה שדרוש כיסא נוסף כדי שאשב."בחדרה של דאצ'י ( הסגנית) יש כיסא,היא לא משתמשת בו כרגע. אז לכי אליה,בקשי והיא תתן לך את הכיסא,אני בטוחה שהיא תסכים שתקחי אותו עצרה ונגסה בפעם ה"מי יודע כמה" ב"ראש רשימת הממתקים" שלה והמשיכה, "לשמאלי יש דלת שמובילה אל החדר,ולימיני-הדלת שנמצאת,אפשר לומר מאחורי,מובילה לחדר מעבר.יש בו לפחות 4 דלתות,אז כשאת נכנסת,אם כמובן תחליטי להיכנס,פני לצד ימין היכנסי ובקשי את מה שאת צריכה..." היא סיימה ולגמה מכוס התה שעל-יד קופסאת הוואפלים.הבנות חייכו אליי,נופפו לי לשלום ויונה אמרה בחיוך:"יופי,לכי לך.לפחות יהיה קצת שקט ממך!" נבהלתי קצת,אבל הבנתי והחלטתי לזרום:"סבבה,אבל אני לא אחזור!!כי פגעת בנשמתי!!!!",נשאתי את נאומי הדרמתי לאחר בכי היסטרי.נפרדנו בברכת 'שלום ולהתראות',סורה התלוצצה וקראה לעברי:"ביי,קלרה.",יצאתי לדלת לחדר המעבר,הוא היה די אפל-על הקירות היו דלתות,זה היה חדר ארוך,שמתי-לב לכך משום שדלת החדר הקרובה אלי ביותר היתה פתוחה.ואל תטעו-סגרתי הדלת שממנה יצאתי.לפתע המחשבות שצצו להן במוחי,שהן לא חשובות לפרק הזה,נקטעו ואת תשומת-ליבי העירה דמות שהגיחה מתוך הצללים...
"טוב,כדאי מאוד שאתחיל,זמני הולך וקצר.יונה.ידוע לי שעשית פשע שלא ניתן להעלים ממנו עין,לכן עלי לדווח על כך למשטרה..."אמרה סאקורה,היה רגע של שתיקה מעיקה.אך סורה שברה אותה:אני מבקשת,תתני ליונה הזדמנות נוספת לתקן את מעשיה!אני יודעת שיש לך דרכים נוספות לפתור את הבעיות האלה.את בעצמך לימדת אותנו ש..."
"אני מבינה את הצורך שלך לעזור...את אכן נבונה במיוחד! לכן,בעקבות מה שהזכרת,אני רוצה להגיד לך שכבר שקלתי את העניין ברצינות.והגעתי להחלטה שאתן ליונה עונש נוסף!"אמרה,לרגע נבהלו חברותי,אך היא המשיכה:"רק צחקתי,אבל אתן לך עונש חלופי מצוין בשבילך יונה,מתאים לך 'בול'!התלמידים שהיו במקום באותו ערב לא נפגעו,והבנתי שאם אסגיר אותך,את וביה"ס ניחשף,אז מה שנעשה זה:"היא לקחה מעטפה פתחה אותה והוציאה ממנה מכתב,"1.ניתן לך לנקות את כל השולחנות של השכבה שלך אחרי הלימודים.
2.תלמדי שעות נוספות.
3.תעזרי למזכירה בעבודה.
4.תנקי ותסדרי את חדרי המקלט...
אני אתן לך לבחור מבין ארבע העבודות...או נראה לי שכדי שזה יהיה הוגן כלפייך אתן לך לעשות את כולן."
"אני רואה שההומור המשובח שלך השתפר!"לפתע הגיעה דאצ'י איתי,לקחתי את הכיסא ושמתי אותו על-יד השולחן.",עכשיו ממילא סיימנו את השיחה."אמרה יונה,על פניה היתה הבעה של הקלה ועם זאת אמרו "איזה יופי,אני הולכת לשחות בתוך נהר של סירחון..."
נפרדנו מהמנהלת ומסגניתה לשלום,יצאנו,יונה וסורה סיפרו לי על מה שדיברו בחדרה של המנהלת,"...המטלה הכי מפחידה שהטילה עליי היתה הרביעית,לרגע חשבתי שתומר לי לנקות את השירותים..."שיתפה יונה,סורה הוסיפה:"לסדר,לסדר ולנקות."
"טוב,מה זה משנה?"אמרה יונה,סורה ענתה בחיוב:"כן,את צודקת,אבל תודי שמזל שהיא לא אמרה לך לנקות דווקא את שירותי הבנים."
"כן,הייתי מתה!"אמרה יונה.
"מסירחון."צחקה סורה.
בזמן שהן דיברו וצחקו הקשבתי להן,אבל בשלב מסוים התחלתי לחלום בהקיץ,הרגשתי מעט בודדה ולא שייכת.למה?חשבתי לעצמי...הרי יש לי כאן חברות ואני מוקפת אנשים עליזים ונחמדים.אך משהו בתוכי אמר לי,בפנים-שאני יודעת בדיוק מדוע אני מרגישה כך:'זה משום שאני מתגעגעת הביתה,למשפחה ולחברים.וכאן אני מרגישה מעט מרוחקת ולא בעיניינים-לא שייכת...כן,אבל האמת-אני חושבת שזה בסדר,זה מעט נחמד...'
"ריו-צ'אן.מה עשית שם?"שאלה סורה."איפה?",השבתי בשאלה,ברגע שהיא דיברה איתי סיימתי לחלום.
"עם הסגנית.אני חושבת שיותר מתאים לך לומר 'ריו-סאן'..."הסבירה לי יונה על מה סורה התכוונה ואמרה לה לאחר בעוד שהיא עושה הצגה של גבירה.
סורה הביעה מבט חמור ואני הסבתי פנים רציניים,יונה הופתעה ונרתעה מאוד,התחלתי לצחוק וסורה אמרה איתי רק בקול יותר נעלב וחמור:"את חייבת ממש שיצחקו מהבדיחות שלך..."
הסברתי להן על מה שעשיתי שם.כלומר,למה נשארתי לזמן יותר ממושך:דאצ'י ביקשה ממני לעזור לה להכניס למחסן כלשהו תיבת תחפושות לנשף הקרוב.
חזרנו לכיתה והמשכנו ללמוד,בעוד שיונה בשיעורים ובהפסקות עשתה את מה שהוטל עליה...
חזרתי לחדרי המעונות ובדרכי חשבתי על דברים כלשהם,על יונה,גם סורה,על קאורו ריומה,הבנתי שנכנסתי לעסק מאוד משמעותי וחשבתי לעצמי 'למה אני?למה זה נפל עלי?'
בעודי מהרהרת,נפתח רוכסן תיקי ונתקלתי בעוד בחור.
'זהו,עכשיו לא יהיה לי מזל ואשלם על החולמנות שלי.',המחשבה עלתה בראשי, נשכתי את השפה התחתונה וציפיתי לנורא מכל. התכופפתי כדי להכניס את חפציי שנפלו.
"אל תתכופפי,זה לא הולם נשים.", החזקתי את הספרים שלקחתי והזדקפתי,על פני הנער הופיעה הבעת פתע,חשבתי שהופתע מזה שאיני מתנצלת על התקרית והחלטתי להתנצל במידית:"אני מתנצלת,הרהרתי ולא התרכזתי בסביבה החיצונית,לכן נתקלתי בך בטעות-זה לא יקרא שוב.",הבעת פניו השתנתה למבט הדומה לגיחוך,מיד לאחר שסיימתי את המשפט אמרתי בשקט:"מקווה..."
"לא נורא,זה בסדר-המקום הזה באמת גורם למחשבות לצוץ בראש..."הסתכלתי בעיניו הירוקות הכהות כמו עלה צעיר-טרי והבחנתי במבט מהורהר גם-כן. אך מיד התעשת והחווה באצבעו לכיוון חפציי,"רוצה שאעזור לך לסדר את הדברים?נראה שאת ממהרת לאן שהוא..." הסכמתי וסידרנו ביחד את התיק,'אוי,זה היה כ"כ קשה שהייתי צריכה עזרה של גבר.',חשבתי לעצמי,כפי שכבר תכירו אותי אני אוהבת להיות עצמאית ולא חושקת שיעזרו לי בכל דבר...אך אם כבר דיברנו על "גבר",חשוב לי לציין שמראה הנער היה מתאפיין בשיער אדום ארוך,עד אמצע הגב,קרוב מעט לכתפיו,מקורזל בראשיתו,שתי קווצות שיער יצאו ממקום הקרוב לאוזניו ולפוני בעל מראהו הייחודי,עיניו היו מעט מלוכסנות וחדות אך לא זנחו את מראן העדין,מבנה פניו היה דק וארוך אך צעיר,צבען היה בהיר-מעט חיוור,עליהן היו אפו המחודד הקטן מעט אך לא הפריע למראהו העדין,שפתיו היו מעט מאוד עבות אך לא דקות מידי,ואוזניו היו מתואמות עם עיניו אפו ופיו.
"ראי מה מצאתי בתיק!"אמר במבט שעשוע נסתר,בעוד שידו מוציאה מהתא הגדול ביותר ורד אדום כשיערו, התלבושת שעוצבה לבנים בבית-הספר שצבעה בורדו הקנתה לו מראה אלגנטי,ובאמצע החולצה היה הרוכסן שזור בחוטי זהב.(לא אמיתי,כמובן.)
"תודה רבה על העזרה!"אמרתי לאחר שסיימנו 'עבודה מפרכת כ"כ',בעודנו מתכוננים להיפרד לשלום,אמר כבדרך אגב,"אה...כמעט שכחתי,שמי 'יוקו קו'-כלומר 'מינאמינו שואיצ'י,להתראות!"
"כן,להתראות 'יוקו קו כלומר מינאמינו שואיצ'י',"אמרתי,על פניו הופיעה הבעת בלבול,"סתם צוחקת,לא לקחת את זה קשה,נכון?!",הפעם הוא צחק ועל פניו התנוסס מבט מאושר,צורת התנהגותו הזכירה לי דבר-מה,משהו מן העבר,הבלבול הותיר אותי בחוסר-הוודאות,בעודי מהרהרת שמעתי קול מוכר...
נזכרתי,עוד לא ציינתי לפניו את שמי,התנערתי ממחשבותיי והשבתי,"לי קוראים..."פתאום הבנתי שנשארתי לבד...
המשכתי בדרכי לחדר,התכוננתי בדריכות לכל עלם שיתקל בי...

לאחר שנפרד לשלום המשיך בדרכו שואיצ'י ,לא ברור לאן,הרהר,מרוכז בדרכו ובסביבתו.
'היא לא הזכירה את שמה!...טוב,אמנם אפשר לומר שהיא די חולמנית.אבל,אפילו,זה היה חסר נימוס מצידה! אבל גם אם אגער בה בסופו של דבר,זה יהפך למעין בדיחה כזאת...גם לא בטוח שזאת היא,או אם בכלל זוכרת אותי.כן,נכון.זאת בנוסף טעות שלי-עזבתי אותה והלכתי,לא היה זמן אפילו להשיב לי כשנפרדנו לשלום...'
כך עבר לו במסדרון עד שהגיע לדלת ,הושיט את ידו לפתוח אותה בעודו מתכוון להיכנס...

*הערה (מצטערת שההודעה באמצע):עד סוף הפרק יופיעו קטעים של מאורעות שמתרחשים במקביל- אוסיף סימן חוצץ.*

*****

המשכתי בדרכי לכיוון החדר של יונה...(בטח שאלתם את עצמכם-לאן נעלמו להן שעות הלימודים לאחר כל מה שקרה? לאחר שהמנהלת שלחה אותנו לכיתה עם אישור בסיום ההפסקה,המשכנו ללמוד לפי מערכת השעות המתוכננת.למקרה ששכחתם...)

*****
אדם,מבוגר מעט,בעל שיער חום,עיניים חדות וחודרות ועור מעט שחום ישב בכיסא משרדי,בחדר די גדול.
החדר היה חשוך ורק אורו של המחשב הנמצא על השולחן הקרוב לכיסא עליו יושב האדם,האיר את החדר.
מכיוון הדלת (הדלת הייתה רחוקה מאור המחשב,לכן האזור היה חשוך.) הגיחה דמות זעירה במעט,כלומר,נמוכה בשביל אדם עם קול דיי בוגר,מידתו כגובהו של תינוק אשר לא מזמן למד ללכת. ממרחק אפשר היה לשים-לב רק לעיניו שבלטו מאוד בראשו,הן הביעו מסתוריות ,חשד ואפילו איבה כלשהי,שמורה ועצורה היטב.
"טיפלתי במה שרצית...אני מקווה מאוד שלא שכחת את ההסכם ביננו!",אמר בנימה של התגרות.
האיש שאליו דיבר(זה שישב בכיסא) חייך והשיב:"לא לדאוג,אשיב לך גמולך ואעזור לך למצוא אותה..."
"לא דואג."אמר והתקדם לעברו,עם-זאת צורתו השתנתה לדמות אדם בעל שיער חום בהיר,כמעט כחול הצהבהב, (יכול להיווצר מזה משחק מילים,אז אסביר לכם-הכוונה 'כמו החול הצהבהב-אבל אם יש לכם רצון וחוש הומור לצחוק,צחקו <נו!מהר אין לי את כל הזמן שבעולם!אפילו מאולץ!לא רוצים? לא צריך...> אם הבנתם,יופי-טופו.)עיניו-שבלט בהן הצבע השחור,אך צבעם היה חום-זהוב כהה.
"כצפוי,כפי שהכרתי אותך,כשאתה לחוץ את מדבר בצורה ישירה וחדה היישר לעיקר.קצת רוגע,לא אעשה לך כלום...אבל אני אוהב את זה בצורה כלשהי."

*****
פתחתי את דלת החדר והתכוננתי להיכנס למקלחת...(אל תתחילו לדמיין לי פה!!!!!!!)
"יונה!אני נכנסת להתקלח,אם את מחפשת אותי.",חיפשתי קול שיענה לי ושאלתי,"יונה?את כאן?",אף אחד לא ענה,"טוב,כנראה היא עדיין מבצעת את המטלות של העונש שלה..."שיערתי,"מנקה את שירותי הבנים..."אמרתי בנימה רצינית,אך בפנים צחקתי.קיוויתי לשמוע תגובה על הבדיחה:"מוקי!אתה כאן?קיוויתי לשמוע אותך מגיב לזה.",ניסיתי לשמוע את קולו,"אין יחס!מה?!טוב,דע שהבאתי לך אוגר לסעוד!שועלים אוהבים מכרסמים ויונקים,נכון?"אין קול,אין עונה(נשמע מוכר?אולי מסיפורי אגדות-ברגע הזה אני חושבת שזהבה נכנסה לבית הדובים...כמה נחמד,דובים שאמורים להיות בקרבת אוכלוסיית אנוש מאחורי כלובים,מצאו לעצמם בית ואזרחות.),הבנתי שהוא אינו בחדר,'מוזר,לאן הוא יכול ללכת?' ,חשבתי.
*****
"הבאת את זה?",שאל האדם. כף-ידו השמאלית קפוצה לאגרוף והימנית נחה עליה,שתיהן בתנוחה המקנה לאדם בכיסא מראה של חשיבה עמוקה.
"כן.הנה היא,כאן-אצלי."אמר האדם האיש השני,אפשר להסיק מכך שהוא עוזר שלו.
הוא הושיט לו קופסה מלבנית שחורה,בהגיעה לידי השני חייך חיוך מסתורי אשר תפס את תשומת-ליבו של עוזרו.
פתח בעל המשרד את פיו באומרו:"נראה מה היא מתעדת."
*****
"קראתי לכם בכדי לבשר שמצאתי דבר מאוד חשוד בתיעוד הקלטת.לאחר שנראה את זה,אני חושבת שכדאי שנדבר בקצרה,ואת שאר הדברים נעשה מאוחר יותר.",בחדר המורים התיישבו כמה מורים סביב שולחן מעץ,מלבני,עליו פרוסה מפה לבנה עם עטורי פרחים מקצותיה.
הסגנית ניגשה לקחת את הקלטת,הושיטה את ידה אל מדף הספרים העליון.גיששה,הוציאה את ידה ופלטה קריאת הפתעה.
"מה קרה? דאצ'י.",שאלה סאקורה,שאר יושבי השולחן,הביטו לעברה גם,במבט רציני.
"חיפשתי את הקלטת,היא לא נמצאת!",טענה דאצ'י,קול הקריאה עדיין היה שליו במעט,אך מופתע עם-זאת..
"מי יכול היה לעשות זאת?",שאלה סאקורה ופנתה במבטה לכולם.

*****
"היה דיי קל לטפל בילדה הזאת.למרות שהיא עוקצנית לא קטנה,וקשה לא במעט.אבל היא עושה מה שאומרים לה 'יופי-יופי'!...",אמר הבחור,כשעל ארשת פניו חיוך קטן,אכזרי,מסתורי ואפל.
הכניס האדם המתיישב בכיסא את הקלטת,ושניהם צפו בנעשה בה.בהגיעם לקטע בקלטת עצר הבוס את הקלטת ופנה אל עוזרו:"שים לב-",הבוס הראה לעוזרו שוב את הקטע שרצה,והמשיך,"יכלו לגלות אותך.",אמר.נראה קטע בו אדם עמד בסמוך לקיר,ויונה מסתירה אותו כהיא בפעולה."מזל גדול שהספקנו לקחת אותה בזמן.בלי שיעלו על יותר מידי דברים! טוב שביתי עזרה לנו,לקחת משם את זה,בלי שהבחינו.",טען הבוס.
"כן...כשיש לנו עוזרים מבפנים,כך יותר טוב...",אמר שותפו."תצטרך אותה שוב מתישהו?",שאל.
"לא,איני חושב.עזרה מספיק,אני לא צריך את עזרתה שוב.היא לא תוכל לעזור עוד.",ביטל.
"אז אלך לבטל את ההשפעה...",הציע.
"כן.כדאי.כדי שלא תשאיר עוד ראיות.",התגרה. השותף חייך,אך לא חיוך שמשדר רוע.אלא,עונג ממשהו.
"איך קוראים לה?לנערה הזאת.",שאל.
"יונה.שירו יונה."השיב הבחור.
*****
"אצ'ו!",התעטשה יונה.מנגבת את רצפת המקלט המאובקת עם סמרטוט ומגב.
"מוזר...אני לא אלרגית לאבק.טוב,אוליי סתם גירויי באף?!",סיננה יונה.
*****
רצתי במהירות לעבר חדר המנהלת.דפקתי בדלת,פתחתי אותה לאחר שלא ענתה לי.והבחנתי שאין אף אחד בחדרה.לכן,פניתי במהירות אל חדר המורים.דפקתי שוב בדלת.לאחר שהתבקשתי להיכנס,פתחתי את הדלת וניכנסתי.
"אה! ריוטסקו,הגעת בזמן! אנחנו בדיוק עמדנו להתפזר.",אמרה סאקורה."אם תבחינו במשהו חדש,ניתכנס כאן שוב,טוב?",פנתה.
"כן!"ענו כל שאר המכונסים.
"בואי ניגש לחדר,שם נוכל לדבר ביותר פרטיות",הציעה.
"כן!"השבתי בשמחה.
ואכן,הגענו לחדר,החלתי להעלות את הנושא:"אה..רציתי לדעת,אם אוכל לעזור ליונה אם המטלות...",ביקשתי בהיסוס.
"אממ...חוק בית-הספר אומר שכל עונש לנענש בלבד..."טענה.
הפנתי את פניי,בארשת פנים עצובה.'כנראה גם הפעם לא אוכל לעזור בכלום...' ,חשבתי.
"אבל אני חושבת שזה לא כל-כך חמור,שתעזרי לה בניקיון!",ביטלה סאקורה,על פנייה חיוך.
"תודה-רבה!",הודיתי,וחיבקתי אותה.היא ופניה הופתעו כאחד.וכך גם אני.לא האמנתי שזה יכול להיגרם!
"מצטערת! סומימאסה! גומנאסאי!",התנצלתי במבוכה.
"זה בסדר...שיהיה לך בהצלחה! הה?!",אמרה וקרצה לי.
*****
כשהגעתי החדר היה חשוך.הצלחתי לראות רק במעט,באמצעות האור הקטן,שבחדר הסמוך.התקדמתי בחצי לאות לעבר דמות אפלה,בקצה החדר.הושטי יד כדי לטפוח על כתפה.אך היא הסתובבה עוד לפני-כן. "אההההההההה!!!!!!!!!",צעקה בבהלה וכך גם אני אחריה.
"אוי...הה..כמעט עשית לי התקף-לב! תהי זהירה לפעם הבאה...תאמיני לי,אנשים אחרים יתנהגו אחרת כשתעשי את זה.",התנשפה יונה והמשיכה,"חשבתי שבאו לחטוף אותי.או שבאו לקחת אותי,את יודעת לאן!",רטנה יונה.
"רציתי לדעת אם אוכל לעזור לך...",ביקשתי לעזור.
היא הסכימה.וכך עשינו סדר במקלט.נטפנו זיעה,אך נהנינו וצחקנו.
"תגידי,יונה...אממ...בקשר למה שעשית...זה..זה נכון?",שאלתי בהיסוס.
"לא! זאת סתם השמצה! אפילו כשהראו את זה בקלטת לא זכרתי מה שהיה...זה לא זכור לי שעשיתי את זה!",טענה יונה.
"מוזר מאוד...",אמרתי בחשד.
"אבל,מזל שהמנהלת סדרה את מה שהיה! הכל בזכות סורה!",הודתה יונה.
משום-מה,חשבתי באותו רגע על כמה קשה העובדה,שלא יכולתי לעזור בכלום.לא קינאתי.אני שונאת את זה,לא זכורה לי ההרגשה.אך אני יודעת שזאת הרגשה נתעבת.
"מזל גדול...",אמרתי.
"כן,אה?!",אמרנו שתינו פה אחד.זה היה דיי מפתיע,אך בכל זאת צחקנו.כנראה כך הפגנו לחצים,וזאת הדרך הבטוחה ביותר.לדעתי...
התכוננו לצאת.לקחנו את כל הכלים.ובדרך,ראיתי חפצים מעניינים.היו כאלה שנראו כאילו נשארו מהתקופה שלי.עיניי "נחו" על תיבה.היה בתוכה דבר כלשהו מנצנץ.התקרבתי אליה,היה בה משהו שמשך אותי.המשכתי לכיוונה עד שהגעתי.פתחתי את התיבה...היו בה דברים רבים,כמו בגדים משונים וחפצים למינהם.אך מה שמשך את כל תשומת-ליבי,היה חפץ,חרב.קירבתי את ידי אל החרב.כאילו היה בה משהו שקרא לי...נדמה היה שכל החדר הוחשך ואני איבדתי מעט מן ההכרה...סביב החרב הייתה הילה אדומה..
ידי קרבה אט-אט...והרגשתי יותר ויותר מוזר...

"ריו! ריו- צ'א

הו, מגניב.
בהצלחה למי שינסה D:

aldouke כתב:

לסיום: אני אבקש מDark Wolf לחזור לנושא.

אד אם לא שמתה לב אני כבר חזרתי לנושא בסוף התגובה הארוכה שיצאה מהנושא כדי שלא יצאו מהנושא,ואוו זה מוזר לכתוב את זה O:

עכשיו לapocalypse אני לא צחקתי בחלק השני של ההודעה אני באמת רוצה לדעת אם לדעת אנשים בקהילה אנשים שעכשיו חושבים שהמושג הוא רע באמת ילכו לסדנאות סתם ככה מרצונם החופשי.


ולהיליאן:מסכים איתך שזה מטומטם,זה שהבת שלהם אוהבת יואי לא אומר שהיא משוגעת O_O הם ממש הגזימו ההורים האלו.

לא נראלי שהלבוש יגנוב תפוקוס מקאסט גדול.XD

~::anima cat::~ כתב:
אם ככה אתה בוודאי שונא אותי כי אני חושבת שנקרופיליה/רצח/אונס הם דברים מתועבים שאסור לקבל אותם O: וזו-עוד טעות של אנשים. יש לנו גבולות

לא לזה התכוונתי. אני מתכוון לזה שאני לא אוהב את זה שאנשים לא מקבלים אנשים אחרים וכן יש אנשים שהם אנסים וכו' שזה לא נכון לעשות אבל את חושבת שצריך להרוג אותם ולשלול מהם זכויות רק בגלל זה? ואני מתכוון ביחוד לאנשים שהם שונים לדוגמה העובדה שערס לא יקבל אוטקו בתור חבר\ידיד\איך שאת לא רוצה לקרוא לזה.
או נגיד זה שמלא אנשים מחשיבים הומו כקללה או כדבר רע והומוים לא עשו להם כלום אותו דבר לגבי לסביות,בי וכדומה.

זה לא דיון על פאן-דאב אלא על העליהל עצמה, פשוט לפי מהלך ההוצאה של קבוצה כלשהי וכך בדיון אין ספויילרים.

הסדרה באמת טובה ומומלץ להמשיך אותה

מגניב! D: ראיתי פעם סירטון של הזמרות של האטסונה מיקו ורין\לן אבל לא ידעתי שיש להן שירים משל עצמן O: עוד חומר לשמיעה D:

בסוף יהיו יותר דוכנים מאשר קונים, מגניב ^-^

לוחצים על שם השיר שרוצים ואז זה שואל איפה לשמור, כמו כל הורדה נורמלית מהאינטרנט

אהאהאהאה...כן.
תודה,תודה~

Dude! זה לא מצחיק! זה עצוב!!

----
כן O_O ראיתי~~

משפחה XD

אני כבר רשמתי רשימה קצרה של דברים שאני מכיר בנושא הקודם

סיקור באמת טוב, רק יש לך עוד כמה דמויות לכתוב עליהן:
GUMI,Rin,Miku,Yuki,Miki,Luka,Gakupo,Kiyoteru,Len,KAITO,MEIKO, neru

1. מאיזה גיל את/ה צופה בסדרות אנימה? 7
2. כמה שעות ביום בממוצע אתה מקדיש לאנימה? זה תלוי, בדרך-כלל כארבע או חמש שעות בחלק מן הימים.
3. מה מושך אותך בז'אנר שגורם לך לצפות בו? הכל. הציור, האנימציה, הגאונות היפנית, התפרשות וביסוס העלילה וקולות המדובבים וכיוצא-בכך. סוג הסדרות והסרטים מדהימים, אחד-אחד.
4. על איזה מהצרכים הבאים הצפייה בז'אנר עונה לך? הכנסות לעולם שאני אוהב, אנא-ערף? XD

התמונה XDDDD
אני מזמינה את כולכם לצילומי קאסט רומיאו X ג'ולייט שלנו ביפו בפסח.
ברגע שיהיה תאריך רשמי אני אעדכן XD