(OVA)
הטוב:
– פרקים 1-4.
– האקשן.
– האנימציה.
– רוב המוסיקה.
הרע:
– שטחי לחלוטין.
– סטריאוטיפי ברמה מגוכחת.
– לא מקורי בשום צורה.
– למי אכפת בכלל מהעלילה?
בעתידהווהאיפשהו, קיימים קאראס – השומרים הרוחניים של של העיר. לכל עיר, מסתבר, יש קאראס ששומר עליה מפני שדים שנקראים יוקאי (Youkai), שתחביבם העיקרי הוא להתחזות לבני אדם, וברגע הנכון להפוך לסייבורגים מפלצתיים וללעוס בני אנוש להנאתם. קיים איזון בין עולם הרוחות בו נמצאו במקור השדים לבין עולמם של בני האדם, אולם כדי להתקיים בעולמם של בני האדם ולשרוד, בחרו חלק מהשדים (שבכלל נראים במקור כמו יצורים תמימים שהייתם לוקחים בתור חיית מחמד) להיות מרושעים. על כן, “רצונה של העיר” הביא ליצירתו של הקאראס. אדם שבחרה העיר, נפשו מתנתקת מגופו, והוא הופך לקאראס, אשר מסוגל לנוע בין עולמם של היוקאי (שבני אדם לא מסוגלים לראות) לבין זה שלנו. אקו (Eko) היה הקאראס של טוקיו משך מאות שנים, אך מאס בשחיתותם של בני האדם עליהם הוא מגן, והחליט לזרוע הרס בעיר בעזרת
ם האדיבה של היוקאי המרושעים אשר בעבר נלחם נגדם, ולהפוך למלך השכונה, או משהו בסגנון. העיר יצרה מצידה קאראס חדש שיילחם באקו, אשר זכה לשחיטה כשרה במהירות באדיבותו של אקו. כעת, קאראס נוסף שהעיר יצרה, ששמו אוטוהא (Otoha), יוצא לקרב על העיר ועל חייו.
כאשר מתחילים לצפות בקאראס, תהליך שצריך לקחת בחשבון שיסתיים דיי מהר בהתחשב בכך שמדובר ב-OVA קטנטונת של שישה פרקים, הדברים הראשונים שיתפסו את תשומת הלב הם האקשן והאנימציה, כאשר באלמנט השני ניגע אח”כ. האקשן הוא הדרייב של הסדרה, למרות שיוצריה ממש רצו שתחשבו שזו העלילה. האם נוכל לקרוא למשהו באנימה הזו “מקורי”? אני בספק. אז מה עושים כשאין מקוריות? מחברים מיליון סדרות שונות יחד, כמובן. זה מתחיל בדמותו של קאראס. האנטי-גיבור הסטריאוטיפי הקלאסי – שקט, אפל ולובש שחור. קאראס הוא שילוב של כל גיבור-על או סתם גיבור שנוצר אי פעם. סופרמן, ספיידרמן, Spawn (שמי שלא מכיר צריך להכיר), קלאוד מפיינל פנטסי, בלייד, באטמן (ואפילו המטוס והבאט-מוביל אליהם קאראס יכול להפוך! O_o), כל נינג’ה שנוצרה אי פעם ביצירה בדיונית, ניאו מהמטריקס, הפוואר ריינג’רס (כן, בחיי!), והרשימה לא נגמרת כיד הדמיון וכמות הסדרות והסרטים בהם אתם צפיתם. המטרה הסופית היא לא עלילה מתוחכמת ומורכבת, אלא פשוט אקשן בלתי מוגבל, שאכן עובד, לפחות בהתחלה. הסצינה הראשונה בסדרה מכילה את אחת מסצינות האקשן היותר משובחות שנוצרו אי פעם באנימה או בכלל, וגורמת לצופה להזיל ריר נוכח המחשבה על מה שהוא חושב שיראה בהמשך. המציאות המרה מכתיבה כי הסצינה המדהימה לא תחזור, וגם לא יתעלו עליה. הסדרה ממשיכה לספק אקשן ברמה טובה ומבדרת, אך לא חוזרת לגדולתה. כל העסק לוקח תפנית לרעה החל מסוף הפרק השלישי. כל הפרק השישי והאחרון הוא הקרב העצום והצפוי שבין אוטוהא לאקו, שהוא ללא ספק השיא של העניינים, ועם זאת דווקא שם היה פלופ רציני באיכות האקשן, שמתשתדל להיות מרשים לפחות כמו הפעם הראשונה שאתם רואים את המטריקס, ויוצא אכזבה סגנון פרקים של נארוטו עם קרבות חשובים מאוד לעלילה שצויירו ע”י האנימטור המתלמד שמדגים כישורים כשל ילד קטן. הקרב עדיין נראה מרשים, אבל האקשן פשוט עשוי.. נאכס. פשוט לא עשוי טוב. בקאראס תמצאו יותר עלילה מאשר בסדרה מאוד דומה במבנה כמו אפרו סמוראי, ובדיוק כאן טעו יוצריה של הסדרה. מהרגע שזרקו לצופה את הקרב הראשון בפנים, לא היה מקום לעלילה הזו. למי אכפת שלאוטוהא יש עבר אפל? הדמות שלו כ”כ סטריאוטיפית, שיכולתי לבנות משהו יותר דרמטי סביב חייו של החתול שלי. באפרו סמוראי התרכזו באקשן, ומדי פעם זרקו עצם עם העלילה (בלי לשכוח למלא כל קטע עלילתי גם בקרבות ואקשן), וכך הצופה מסתקרן ללמוד מעט, אבל לא יותר מדי, ואף מצליח להיקשר לחלק מהדמויות. בקאראס לעומת זאת, זמן רב מאוד מבוזבז על קטעי עלילה
ודמויות שלאף אחד לא אכפת מהם, שלא מגיעים לשום מקום, ושאפילו לא טרחו לספר לנו מה עלה בגורלם כשכל המסע האפי הזה של ששת הפרקים הסתיים. היה הרבה יותר משמח לראות את כל הזמויות המשניות מתות מוות מחריד כבר בפרקים 1-2, כדי לתת לקאראס, כלומר לאקשן, יותר זמן מסך, כי זה באמת מה ששווה פה.
אקשן טוב יכול להיות מהנה גם כשהוא מרוצף בפיקסלים (ראו דוגמת Diablo 2), אם כי האנימציה יכולה רק לשפר. קאראס לא מורכב יותר מדי מבחינת רמת ציור ואמנות, ועומד איפה שהוא בעבר בליגה ובסגנון של סדרות כמו סמוראי צ’אמפלו. שני אלמנטים מוציאים את האנימה הזו מן הכלל, והם הצבע והאנימציה. צבע הוא בד”כ דבר שכדאי להשתמש בו בכמויות גדולות, ובקאראס משחק הצבעים על המסך הוא ניסיון מוצלח. המראה הזוהר והמנצנץ של טוקיו המודרנית בולט בכל הסצינות, דרך מבנה העיר עצמה, צבעים של הדמויות או אפקטים למיניהם, וזה עובד, מושך את העין היטב. לאורך כל הסדרה לא הרגשתי עומס בכמות הצבע והנצנוץ, להפך הדבר, וזה עומד לזכות הבמאי. האנימציה היא ככל הנראה הסיבה שהצופים בסדרה במקור נאלצו לחכות חודשים רבים בין יציאתם של הפרקים השונים, או שלפחות זה אמור להיות התירוץ הרשמי. אין ספק שמדובר ברמת אנימציה שמתעלה על כל אנימה רגילה, ושמורה בד”כ לסרטי אנימה, או לסדרות OVA בעלות פרקים מצומצמים. האנימציה היא המנוע שמזיז את האקשן יחד עם הכוריאוגרפיה, וזה חתיכת מנוע חזק. באנימות רבות, אנימציה איכותית פירושה זריקת הפרטים הקטנים הצידה לטובת האירוע המרכזי שמתרחש על המסך, אך לא כך בקאראס. כאן כן ניתן לראות דגש והתייחסות מרשימים עבור כל פרט קטן, מסביב לדמויות, עד לרמת שברי הזכוכיות. תלת-מימד הוא עדיין נושא שנוי במחלוקת עבור מרבית האנימות, ומעט מהן עושות את זה נכון. בקאראס כל העסק מתאים לאווירה, אבל מיותר. להוסיף תלת-מימד לסדרה הזו לעיתים מרגיש כמו לשים מעיל שתואם למכנסיים, באמצע הקיץ. נכון, הצבעים והמבנה תואמים, אבל.. אולי לא? יש לתלת-מימד את רגעי החסד שלו, אבל סדרות אחרות כמו סמוראי צ’אמפלו הוכיחו שאפשר גם בלי זה. מקור טוב להשוואה היא האנימה המעולה נואין , בה המצב כמעט זהה.
האזניים לפחות לא יצאו מקופחות מהסיפור. האפקטים הקוליים הם ברמה גבוהה, וזה המקום היחיד בו אפשר למצוא בסדרה שביב של מקוריות. זה לא הרבה, אבל זה עושה הרבה הבדל. המוסיקה היא איזה שהוא ניסיון ללכת בעקבות המנגינות האפיות סטייל סרטי המטריקס. חבל שהיכן שנפלו אנימות כה רבות בעבר גם זו נופלת, וחוטאת במחזור של חלק מאותן מנגינות ברגעים קריטיים. להשלמת התמונה קיימים מנגינות ושירים שיותר מבטאים את הלך הרוח המתאים לפרק עצמו, ולא כ”כ קשורים אלה לאלה. גם בכל הנוגע למוסיקה זהו הפרק הראשון שיוצא מתוך השישה עם ידו על העליונה, אם כי מדי פעם גם בפרקים אחרים התוצר הוא לא רע בכלל, עם הפתעה לטובה בדמות מוסיקה קלאסית בפרק השישי, וגיוון לא רע בסה”כ. הפרקים הם מעט יותר ארוכים מפרקי אנימה רגילים, 26-30 דקות כל אחד, וזה בא על חשבון שירי פתיחה. שירי סיום קיימים, אבל לא בכולם. למה? תאשימו את היוצרים העצלנים שזלזלו בקהל…
קאראס היא הבטחה שהתקלקלה. היא סדרה שתשאב אתכם עמוק בזכות פרק ראשון מצוין, ותאכזב אח”כ. מה רבה ומכופלת היתה אכזבתם של אנשים כמוני, שנאלצו להמתין לשווא חודשים רבים בין פרק לפרק, עבור תוצר סופי בינוני. האם שווה לראות את קאראס בכלל? תלוי מי אתם, וכמה זמן פנוי בא לכם לבזבז. זה בסה”כ סרט אחד ארוך של כמעט שלוש שעות שחילקו לשישה פרקים בעבור בצע כסף. יש בו אקשן ממש טוב וחביב, וזה הכל. העלילה רדודה וסטריאוטיפית, והסוף לא משהו. אבל אקשן טוב כבר אמרתי? אם זה מספיק לכם, הסדרה יכולה להיות בידור סביר לחלוטין. אם עומק חיפשתם, עברו לחפש אותו במקום אחר. זכרו שאתם כבר לא צריכים להמתין ליציאתם של כל הפרקים חודשים.. אנשים אחרים כבר עשו את זה ואכלו אותה. אם דבר טוב יצא מזה, יש לקוות שמדובר במשחק מחשב או קונסולה, כי למרבה האירוניה, מה שלא עבד בתור אנימה עשוי להמריא בפורמט אחר לחלוטין. אוהבים אקשן? נו, זה הדבר לראות. רק עשו טובה, תשאירו את השכל והרגשות נעולים בארון.
ציון סופי: 70
תביאו בחשבון שאפרו סמוראי (לה נתתי ציון זהה) היא סדרה יותר טובה, אבל באמת שאי אפשר לתת לקאראס ציון יותר נמוך אחר הצגה כ”כ מרהיבה של אקשן ואנימציה. זה מה שעושה את האנימה הזו, לטוב ולרע.
